אין – בלו סמיון פיינרו – דצמבר 2010
אַיִן | מעבר לרִיק
ראייה לא די בה
דממה, ריקוּת, שקט – בסביבה הוויזואלית עתירת הדימויים של ימינו, המבוססת על פרסום וצריכה, הולכת וגוברת חשיבותם של האתנחתא, של החלל הריק, של המרווח. בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הטילו אמני האוונגרד ספק בעצם היכולת לייצג באופן ויזואלי מציאות שמורכבותה חמקמקה יותר ויותר, ואף דחו מכל וכל אפשרות כזאת, שעה שהאמנות, מצידה, התמודדה עם הגודש היומיומי של מידע ויזואלי באמצעות ריקון מרחב הדימוי.
שאלת האַיִן שמעלה פיינרו בתערוכה "אין – מעבר לריק" יוצאת מן ההנחה שהאי-ייצוג, ההפשטה, אינם אלא סירוב ויזואלי לדימוי הייצוגי. מאז עידן המודרניזם או, לכל המאוחר, מאז הופעת האמנות המושגית בשנות ה-60, עוסקים אמנים ללא הרף בחקירת תפישות הנוגעות לאַיִן או לרִיק. יסוד יצירתם של האמנים המושגיים של אותה עת, על תפיסה אנליטית של הקואורדינטות של עבודת האמנות, והחקירה הבלתי נלאית, לכאורה, במושגי החומריות והחלל – אלה השפיעו על אמנים בני זמננו כמו על פיינרו. השפעה זו ניכרת כיום במגוון אסטרטגיות. כך, אצל פוסט-מינימליסטיים וניאו-קונספטואליים, מתאפיינים ציורים ומיצבים בייצוגיות מצומצמת באופן רדיקלי.
בלו-סימיון פיינרו פיתח במיצבים, בציורים ובפסלים הנאמנים לעקרון הייצוגיות המצומצמת, שפה פיוטית לתרגומה של חוויית האַיִן (nothingness). צמצום הרגשות והתחושות מוביל אותו ליצירת מודעות מיוחדת לדברים ולתופעות שאינם נגלים לעין במבט ראשון. האַיִן מצוי אך ורק במקום שבו אין רואים דבר. עם זאת לא די בראייה: המבט אל תוך הרִיק חושף את הפריפריאלי, את הטריטוריה של התופעות החומקות מן העין. אנו נותרים עם אַיִן רב פנים ומשמעויות.
האַיִן מזמין הרהורים על אודות הזמן, גם הוא מושג שהאמן מותיר את פירושו באופן כמעט מוחלט בידי הצופה.
האַיִן הוא כל-מקום, כל-זמן. האַיִן הוא (לאחר) מה שהיה. והוא (גם) משך הציפיה, הדריכות, לקראת מה שיהיה.