מחוץ למסגרת – יוני 2016

משתתפים: גילי אבישר, נועה אשכול, עדו בראל, שחר יהלום, צבי לוין, פסח סלבוסקי

בסטודיו של קופפרמן, על הקיר המתעד את קורות חייו, בין תצלומיו עם משפחתו ושועי עולם מופיע  תצלום שלו עם פסח סלבוסקי. ואכן, התצלום מתעד את הקשר המופלא שנקשר בין האמן הבוגר ובין האמן הצעיר שעלה מדטרויט ב־1978. פסח התארח אצל קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות פעמים רבות. הם ישבו במשך שעות, שוחחו או שתקו. בשנת 1985 הציג פסח תערוכת יחיד ראשונה בגלריה של הקיבוץ, ושנתיים מאוחר יותר אף זכה בפרס אוסקר הנדלר (ממייסדי הקיבוץ), הניתן לאמן בעל חותם אישי.

אי אפשר לומר שפסח הלך בעקבות קופפרמן הנזירי, הבדים שלו דשנים וגדושי צבע, אולם לדבריו, ההשראה של קופפרמן על עשייתו האמנותית היא בפעולת הציור, בתהליך הנראה לכאורה אין־סופי, בהנחת השכבות זו על גבי זו, בפעולות הנובעות זו מזו, המתמשכות עד אותו הרגע הסופי והמוחלט.

בתערוכה מוצגות בין יתר עבודות של פסח סלבוסקי, סדרת ציורים שהחלה כתרגיל של שליטה ואיפוק. פעולה המכוונת להפר את התהליך הטבעי של רצף הציור. כשאמן מצייר, כתם מוביל לכתם, צבע חובר לצבע והציור שוטף ומתהווה. בתרגיל זה ניסה פסח להתנגד, לעצור את ההיסחפות, מעין פעולה טנטלית, להתנזר מההנאה שבמעשה הציור ולעצור אחרי כל כתם צבע להפוגה, להרהור, לבדיקה. בכל יום הוסיף כתם צבע. בסופו של תהליך שארך שנים נוצר הציור המושלם שאין מה לשנות בו. בחירת הפורמט משמעותית בציוריו של פסח. בציורי שמן קלאסיים המצע על פי רוב הוא בד מתוח על מסגרת בעלת זוויות ישרות, אצל פסח אין העדפה לפורמט ועל כן כל צורה מתאימה. הוא בונה את המסגרות מחלקי רהיטים שהוא מוצא בשכונת מגוריו ליד "מחנה יהודה", מותח עליהן בד ודוחס בבטנן חפצים הדוחקים בבד להשתחרר מהמסגרת, להתנתק ולרחף. כמעט.

בסטודיו של קופפרמן מונחים חפצים שאסף בהליכותיו היומיומיות בדרך מהבית לסטודיו, לחדר האוכל ובחזרה. תבניות רשת, פח גלי מגלוון, ברגים, חלקי מכונות, מתכת מעוקמת – סקיצות רעיוניות לציוריו או כפי שכינה אותם קופפרמן: "שומרי הסף". כך בעבודותיו של עדו בראל. חפצים הפזורים ברחובות, שברי עצמים, קוראים לו בשיטוטיו, מבקשים את מבטו. אלו שנלקחים לסטודיו הופכים להיות המצע לציור. המכחול הוא מטה הקסם האגדי, וכתם הצבע בורא חיים חדשים. המטריה החבוטה שנזרקה כי אין בה תועלת יותר, ניצלת בפעולה ממלכתית, אולי בגלל צבעה הכחול־לבן, וחוזרת לפרוש את צבעיה כטווס, בגאווה; שברי מזוניט שהושלכו כפסולת בניין נאספים, מכופפים ונארגים שתי וערב למעין סבכת גן או סורג מוכתם. עבודותיו של בראל נושאות רובד פיוטי ורובד פוליטי הנתונים לפרשנות. הצופה יקרא לפי הבנתו את הסיפור שהוא מספר. לאחרונה משתמש בראל בבדים צבעוניים שהוא מוצא מוערמים בפתחי בתים, מחכים לנזקקים. בחמלה ומתוך תחושה של שליחות הוא אוסף אותם, ובאקט של האנשה מנכיח את "האנשים השקופים".

נועה אשכול, הידועה דווקא בעבודותיה בתחום המחול, מייסדת האגודה לכתב תנועה בישראל, יצרה  מאות שטיחי קיר. היא אגרה בסטודיו שקים עמוסים בבדים וגזרי בדים, אלו שנשרו במתפרות, יצרה מהם את ציוריה, שטיחי הקיר, ולכל אחד מהם נתנה שם. הכלל הנזירי שכפתה על עצמה היה לא לגזור את שאריות הבדים אלא להשתמש בהם כמות שהם, פיסות בד שצורתן מדגישה את החסר, הפגום והמיותר. אשכול חיברה ואיחתה בסיכות את הקרעים. בנות הסטודיו תפרו את הבדים זה לזה, וכך נברא בגד לגוף שהוא מרחב דמיוני, צבעוני ומופלא, שלם וללא רבב.

גילי אבישר לעומת זאת, גוזר בדים צבעוניים, פורש אותם על הרצפה ומתכנן את המערך הצבעוני, יוצר ציור מופשט שבו הוא עצמו תופר את הצורות והצבעים אלו לאלו. מלאכת התפירה היא הטחת המכחול, היא זיעת האמן. בתערוכה שני בדים עצומים תלויים מהתקרה כמו מסך, המפתה את המבקר לחדור דרכו כהבטחה לגלות עולם אחר מאחורי הקלעים. הצבעוניות מאזכרת בגדי ליצנים, אוהלי קרקס ובה במידה גם נופים ושדות, דגלים של מדינות שאינן קיימות או בדי הסוואה מעלימי כול.

שחר יהלום יוצרת מונופרינטים. אלו רישומים חד־פעמיים על נייר משי דק התלוי כמו מגילה יפנית. הרישום נוצר בלחיצה של קצה האצבעות או קצה המכחול על נייר שמתחתיו כתם צבע רווי. הכדים המצוירים הם כדי אפר. האורנמנט המעטר את הכד מבטא את רוחו של המת, והכד הוא הרחם היוצר חיים ואוסף לחיקו למנוחת עולמים. העבודה "הגמל" מורכבת מיחידות של נייר דק תלויות ברפיון כמו שטיח קיר, ועליהן רישום של גמל בגודל טבעי. מציאות על סף כיליון והתפרקות, קיימת ואיננה, פאטה מורגנה מדברית.

ציור דיגיטלי אף הוא קיים ואיננו. צבי לוין, מעצב במקצועו, חי את עולם הגרפיקה. המחשב והלוח הדיגיטלי מחליפים את הבד והנייר, העכבר הוא המכחול החדש, והעושר האין־סופי של צבעים וגוונים מרתק ומאתגר. פעולת הציור אינה שונה בהרבה מציור בצבעי שמן על בד, בעמלנות רבה הוא מצרף צבע לצורה, קו למרחב, ורק תהליך ההדפסה מחלץ את הציור מהעולם הווירטואלי לזה הממשי.

בתערוכה מוצגות עבודות בנות זמננו שאינן מקדשות את הציור הקלאסי. הבד מבקש להשתחרר מהמסגרת, החפץ הופך לבד, הבד הופך להיות הצבע והצבע הוא נתון דיגיטלי.

במהלך התערוכה תוקרן באולם הסמוך עבודת הוידאו של האמן פול מקארתי "צייר"

פול מקארתי, אמן  אמריקאי רב־תחומי, החל ליצור מיצגים כבר בשנות השישים, בעת לימודי האמנות שלו באוניברסיטת יוטה. בשנות השבעים עבר ליצור בווידאו. בעבודה "צייר" מגלם מקארתי את מאבקיו של צייר בעת פעולת הציור בסטודיו: המכחולים והשפופרות מוקצנים בגודלם, כך גם אפו הבולבוסי, אזניו וכפות ידיו. פעולותיו מוגזמות, מגוחכות ואלימות, מעין ריטואל של טירוף וגאונות. הוא מערבב קטשופ ומיונז בצבע, קורע את הבד, מנתץ את המסגרת. זוהי סאטירה על עולם האמנות וכל המשתתפים בו – האמן, הגלריסטית, האספנים, שוחרי האמנות, כולם גרוטסקים.

אוצרות וטקסט: דליה לוין