תערוכות של קופפרמן בבית האוסף
משה קופפרמן – עבודות נבחרות
[תצוגה כרונולוגית]
האולם שבו שבו מוצגת התערוכה שרת את משה קופפרמן במשך 15 שנים כחלל לתצוגת ציורים ורישומים ולאחסונם. הוא תוכנן בידי קופפרמן עצמו. תאורת היום שבו, שמעטים כמותה ואיכותה בישראל, די בה כדי להעיד על תשומת הלב שהקדיש ליצירת תנאים אופטימליים לעשייה – ובעיקר להתבוננות.
מוצגים, משמאל לימין, ציורים מוקדמים – עכו, מ-1958 וציורים השייכים לקבוצת מבנים באפור מ-1959, וביניהם שני רישומים המראים את המהלך המכריע למן ההזדקקות למוטיב שמול העין ועד למיקוד המבט במצע העבודה. ובהמשך: שני ציורים "כהים" מ-1961 ו-1962 שנעשו בעקבות שובו מנסיעה ראשונה של קופפרמן לפריס, שבמהלכה התוודע לציורם של כמה מראשי ההפשטה האקספרסיבית שלאחר מלחמת העולם השניה.
הציור מ-1965 והציור הסמוך לו, שתאריכו אינו מצויין, שייכים לזמן של התנסות הדרגתית בפאלטה מאוד מסויימת של צבעים – הסגול וכל השאר – ושל צורות, פורצות ונשלטות גם יחד, והיווצרו של לקסיקון המאגד את סימני ההיכר של קופפרמן, וסימן זיהוי עיקרי אצלו – הגריד.
אנחנו מתמקדים בשנות ה-70 המוקדמות כדי להראות כיצד הגריד הקופפרמני משמש כתשתית, כמבנה, כדימוי עצמאי, כרישום ביניים או כ"רישום על" (בלשונו של קופפרמן), ואולי גם, כ"רשת ביטחון".
נעקוב אחר האבולוציה של הגריד למן המתווים שבפנקסים המוצגים על הבמה לבין אחיהם-יורשיהם הציורים שעל הקיר שמולם.
הציור גדול המימדים מ-1985 יכול להתפרש כסיכום, כהאחדה של ההתנסויות הן בבניה והן בניסוח, של ההלוך-ושוב בין המונוליטי והרב גוני, בין מאבק והשלמה, בין פריקת עול לריסונו. ציור זה כמו כופה על הריבוי של הפעולות את סופיותה של הצורה; הוא משלים בזמן הווה סך כל של פעולות שנעשו בזמני הווה שונים.
בקיר הנוסף מוצגות עבודות שהראשונה בהן, משנת 1989, כמו מפרקת את המימד הכפייתי כביכול שבגריד. שלושה הציורים הנותרים הם עבודות מאוחרות שמורכבותן מבוססת על בטחון, על ידע; שעושרן אינו עומד על הכללה, על ויתור, על פישוט; שהדרמטיות שלהן מותירה לליריות של הירוק (שתמיד היה שם, אי שם, מאחור) לבצבץ, להגיח, לתבוע את מעמדו בעושר הסובב אותו.
נחזור אל הבמה: מונח עליה דף גדול השייך-לא-שייך לקבוצת עבודות משנות ה-70 שכונו ניירות שולחן עבודה ועליהן כתבה שרה ברייטברג בקטלוג תערוכתו של קופפרמן במוזיאון תל אביב ב-1978: "ניירות שולחן עבודה הם במידה רבה ניירות שספגו ציור יותר משצויירו. במקורם היו אלה ניירות לכיסוי שולחן העבודה שעליו רושם קופפרמן. הניירות, שהיו מתחת לגליונות שעליהם עבד ספגו אל תוכם חריטות כתוצאה מלחץ העפרון, שרידי קווים, הבעות של צבע שנספג… מהשלב הזה שהוא מקרי רובו ככולו ומתאים מבחינת המערכת הכללית לשלב הבלתי מודע בעבודתו, ממשיך קופפרמן לעבוד על דפים סתמיים אלה והופך את המקרה השרירותי לבסיס ליצירה מבוקרת…" בנייר שולחן עבודה שלפנינו קופפרמן נמנע מלעבוד כמתואר לעיל, ולפיכך אינו עבודה. הוא אינו חתום ואינו נושא תאריך. הוא מופיע לעיניינו כהצטברות של זמני הווה שאיש אינו מודע ללידתם ולצמיחתם. הוא לעינינו כמעין מבט מן ההווה אחורה. הוא נותר ב"שלב הבלתי מודע בעבודתו…".
לסיום, ווידוי של כותב שורות אלה: המחשבה הכמעט אובססיבית שליוותה אותי תוך כדי סידור התערוכה, בשותפות עם עירית כרמון פופר, נסבה על הצורך להתבונן בכל יצירה ויצירה, להשתהות לידה, ולא להסתפק בהפעלה ראשונית של חוש הראיה. הקריאה, ההתבוננות, ולא הרף העין.