סאמר סלאמה: פרגמנטים

תערוכת היחיד הראשונה של סאמר סלאמה מורכבת מסדרות של עבודות חדשות בפרקטיקה של הטבעה ציורית וגרפית שנעשו בהשראת ספר האי־נחת (Livro do Desassossego) מאת הסופר הפורטוגזי פרננדו פסואה. סלאמה מאמץ בעבודתו ערכים של מקריות וגמישות הן בחומר והן בצורה: תחילה הוא מצייר בשכבות של שמן ואקריליק על משטחים שונים – בד, קרמיקה, מתכת, נייר וחפצי רדי־מייד – ולאחר מכן מטביע משטח אחד באחר באמצעות מגע ישיר של פני השטח הרטובים והפרדתם. בתהליך העבודה מועברים פרגמנטים ושאריות של צבע ומייצרים את השכבה האחרונה של המשטחים.

בהתאמה לאופיו הפרגמנטרי של ספר הפרוזה, המורכב מקטעי מחשבות, הגיגים ותיאורים המתמודדים עם חיי הנפש העירוניים, כל אחת מהעבודות נושאת ציטוטים ממנו, אך במופעים שונים של מחיקה. הפרגמנטים שבחר סלאמה לצטט הם אלו שהותירו בו חותם, אלו העוסקים בהתנהגות האנושית במצבי מתח וחוסר יציבות והיוו מקום בטוח לקיום מקביל של רגשות מורכבים ואף מנוגדים. תהליכי מחיקתם של המשפטים מותירים על פני השטח שארית עיקשת של משמעות בדמות סימני ניקוד בהירים. עקבות. אלו מנכיחים בחלל התערוכה את הפער בין הקריא והגלוי ובין החסר והנסתר, והופכים אותו למרחב ביניים המזמין מבט מתמשך ומשתהה, לאו דווקא מפענח.

מול החלון הצופה אל הנוף בחלל התערוכה ניצב ספסל רחוב, ועליו מונח הספר של פסואה בשפות שונות. רק בהופעתו השלמה ובממדיו המקוריים, אפשרי לאחיזה בידיים בתנוחת קריאה, הוא מציע פענוח. הקהל מוזמן לשבת ולעיין בו, לתור אחר הטקסט הנעדר, להרים מבט אל מרחב הנוף הירוק בחוץ, ולהרהר. ואולי הפער בין שם לכאן, בין אז להיום, בין שפות, תרבויות וזהויות יתמוסס, ולו לרגע.

———

שיחה בין סאמר סלאמה לעירית כרמון פופר, אוצרת התערוכה:

עכ"פ: פסואה חי וכתב בליסבון בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הספר בנוי מפרגמנטים של הגיגים על אודות הקיום האנושי, קיומו שלו, משמעות היצירה, רגשות ויחסים בין־אישיים, עירוניוּת ועוד. כטקסט  שנכתב  על ידי הדמות הבדויה ברנרדו סוארס, פחות ניכרת בו זהותו הסובייקטיבית של פסואה, אלא ריבוי קולות ופירוק "האני". מעניין לחשוב על ההקבלה לקול שלך כיום כיוצר שחי ופועל בדרום תל אביב-יפו, שאליה עברת מירכא.

ס"ס: כמו הספר, כך גם אני מתנהל בחיים, בין בועות ביטחון קטנות המפוזרות בכל מיני מקומות, גם בכפר וגם בעיר. תחושת האי־שייכות זהה בשני המקומות, תמיד הרגשתי כמו גוף זר שמנסה למצוא את מקומו גם בירכא וגם בתל אביב. כיום, וזו הסיבה שהתחברתי לספר בצורה כזו עמוקה, אני מקבל את תחושת התלישות: במקום לנסות למצוא את המקום שלי, אני בונה אותו, והוא נבנה בצורת תאים קטנים במקומות שונים, לפעמים מתחברים ולפעמים לא.

עכ"פ: ספר האי־נחת הוא למעשה מקבץ של טקסטים שחוברו יחד. מעין חיבור של חיבורים שנאספו לאורך שנים. כלומר פעולת הבחירה של מקטע מבחינתך נעשית על מקטע שנבחר בעצמו. אילו מקטעי טקסט בחרת למחוק?

ס"ס: מקטעי הטקסט שבחרתי הם משפטים שהשאירו בי רגש חזק כשקראתי אותם, כי הם נוגעים להתנהגות אנושית במצבי לחץ ומשבר בתקופה קשה, פרגמנטים הנקשרים למציאות של מלחמה, כמו זו שהיינו בה בשנתיים האחרונות. הם הציגו בפניי דרכים להבין איך רגשות ומחשבות מתגבשים או נמחקים ואיך להתמודד איתם.

עכ"פ: התערוכה שלך עוסקת בטקסט תוך ביטול היכולת לקרוא אותו. תפיסת הטקסט כחומר מתכלה מנוגדת למהותו כדבר מה קבוע. הקריאה מתאפשרת רק כשהוא נאמן לממדיו המקוריים כספר קריאה בעולם, אך בתיווך של האמנות שלך – כשהוא מקבל אופי מרחבי בהופעתיו בפורמטים שונים על הקירות, הטקסט הופך לא נגיש. למעשה הוא מתחקה אחר מחיקתו יותר מאשר אחר נוכחותו. איך מתיישבת הסתירה הזאת?

ס"ס: הטקסט בשבילי הוא לא רק אמצעי להעברת משמעות, אלא מקום שהייה. בתקופה האחרונה, שהתאפיינה במתח ובחוסר יציבות, חיפשתי מקום שאפשר להיכנס אליו, גם אם לא להבין אותו עד הסוף. ספר האי-נחת, שנכנס לחיי במקרה, הפך למרחב שכזה. הקריאה בו לא הייתה רציפה או שלמה, אלא מקוטעת: בחרתי וסימנתי פרגמנטים . פניתי אל הטקסט לא כמקור ידע אלא כמרחב רגשי, שניתן לשהות בו ולהתפרק מתוכו. הוא היווה מקום בטוח שמאפשר קיום של רגשות מורכבים, כאשר נוכחות והעדר מתקיימים בו בזמן. התערוכה כמרחב משקפת זאת.

עכ"פ:  ראשית אתה בוחר, מסמן, מנכיח, ואז חוזר אחורה ומוחק ומעלים. דווקא סימני הניקוד שנועדו להקל על תהליכי הקריאה נותרים כשלעצמם, כמו כלי עזר או קביים הנותרים בלי הגוף שהם אמורים לתמוך. אפשר לקרוא את הניקוד, עקבותיו של הכתוב, של המנגינה שלו, כמו עקבות של כף רגל, ביטוי ויזואלי למה שהיה ואיננו.

ס"ס: המחיקה אינה העלמה אלא הפשטה. אין אפשרות למחוק משהו לגמרי, תמיד נותר סימן קטן, גם אם הוא רק הזיכרון שלו או עקבותיו. זהו רגע של השתקה, שמהדהד את ניסיונות המחיקה של תרבויות וזהויות שאנחנו חווים סביבנו, אבל זהו גם הרגע שבו נשאר משהו מהותי, גרעיני, שאינו ניתן להסרה. סימני הניקוד שנותרים בתהליך ההפשטה הופכים עדות לנמצא ולמחוק בעת ובעונה אחת. התפקיד המקורי של סימני הניקוד שנוספו לשפה הערבית בשלב מאוחר בהתפתחותה נועדו לעזור בקריאה, בהבחנה בין אותיות דומות, והם מהווים סוג של מצפן בשפה. אני עוסק בהפשטת הטקסט עד שהוא הופך לדימוי גרפי, כמעט כמו קוד, שמכוון אל השכבה העמוקה יותר, כך שנדמה שאם נמשיך לקלף, אולי הוא יתגלה מתחת לצבע. סימני הניקוד  ללא גוף האותיות הופכים למעין קוד פתוח, שניתן לפרש אותו בדרכים שונות. הסיפור האישי הופך קולקטיבי.

עכ"פ: הפרקטיקה של ההפשטה ניכרת גם בצבע וגם בצורה – התערוכה מתאפיינת בפלטה של צבעי אדמה, הנעים בין חום, אדום, שחור וירוק. הלבן בולט כמו טיפקס, כמו תיקון של טעות. ומבחינת הצורה – השימוש בדגמים גיאומטריים של מרובעים שונים…

ס"ס: הצבעים מגיעים מהבית, מהכפר שגדלתי בו: האדמה, הנוף, גם אריחי הקרמיקה הביתיים בגודל של 20X20 ס"מ. בציורים שלי אני משתמש בטכניקה של הטבעה, אני מצייר על אריחי הקרמיקה, ומצמיד אותם לקנבס. מה שעבר בתהליך ממצע חומרי אחד למצע חומרי אחר, מה ששרד את המגע, הוא הקובע את הדימויים. אלו נתפסים כשאריות של זיכרון אדריכלי, זיכרון של המרחב שממנו באתי, שהוא חלק מהזהות שלי, המוטבעת על המצע הציורי. כך גם הזיכרון, גם הוא עובר תהליך של מחיקה.

עכ"פ:  זו הפעם הראשונה שלצד הציורים אתה מציג עבודת וידאו המתעדת תהליך מחיקה דיגיטלי. בעבר הצגת רק את תוצרי המחיקה. הפעם אתה חושף מעט את מאחורי הקלעים.

ס"ס: נכון. הווידאו תפקד כשלב הכנה לציור, וכעת הוא עומד בזכות עצמו. בווידאו נראה מסך של תוכנת אילוסטרייטור, שאני משתמש בה ביומיום בעבודתי כמעצב, ובו משפט מצוטט אחד שתרגמתי לערבית מהנוסח האנגלי שתורגם מפורטוגזית. ראשית הוא מופיע על המסך במלואו, בהמשך נראָה תהליך הדרגתי של מחיקה, הכולל  עצירות, תיקונים וחזרות לאחור, עד שנותרים ממנו רק סימני הניקוד. לא רואים מי מוחק ונדמה ש“רוח רפאים” מוחקת אותו. הסאונד שמלווה את התהליך הוא קולות מסביבת העבודה הטבעית שלי, רעשי הרחוב או תקתוק של מקלדת, כדי להדגיש את הפעולה כריאליסטית, כמעשה מתמשך, כמעט פרפורמטיבי. היומיום כמו מנרמל את פעולת המחיקה הסיזיפית, ומטעין את משמעות ההשתקה במציאות.

עכ"פ: מעניינות ״הטעויות שאתה מתקן באמצע נגינה״, שמשוות בין רישום טקסט לרישום של דימוי, בין הטקסטואלי לחזותי. תהליכי הפשטה מקבילים שמתרחשים בשני השדות הללו וחוברים לתוצר מופשט אחד.

ס"ס : התנועה האנושית – הטעויות והחזרה לתקן – היא מאוד משמעותית, כמו במציאות. הזום־אין למילים הוא ממד נוסף של פירוק, יש כאלה שאני שוהה איתן קצת יותר זמן, וכאלה שאני עובר מהר יותר, וזה בכוונה, זה פשוט כמו למרקר, בעצם בחרתי פסקה אחת, וזה המרקור הראשון, ואז המילים הן עוד שכבה של מרקר. המרקר, השהייה, הוא כמו מכחול הצבע.

עכ"פ:  על ספסל רחוב מול החלון לנוף בכניסה לתערוכה מונח הספר של פסואה, והקהל מוזמן לשבת ולעיין בו, לתור אחר הטקסט הנעדר, להרים מבט אל מרחב הנוף הירוק בחוץ, ולנשום. כמו הנשימה שנותן אריח הקרמיקה הירוק היחיד שתלוי על הקיר הלבן כמו נקודה בסוף משפט. בעוד שבמרחב התערוכה מחיקות הטקסטים מקיפות את הקירות כמשפט חסר, הרי שבספר המשפטים לא רק קריאים אלא אף מסומנים באמצעות דגלוני סימון, אף אלו עשויים מפרגמנטים של ציורים על נייר שלך.

ס"ס: הספר הגיע אליי כמתנה מחברה. היא הקריאה לי ציטוט ממנו, ומאותו הרגע הוא הפך לאובייקט משמעותי בחיי. הדבר גרם לי לחשוב על האופן שבו אנשים מעבירים ספרים כשהם מפנים את הבית; הם לא רוצים לזרוק אותם, ולכן מניחים על ספסל ברחוב. תמיד מרגש אותי לעבור ליד ספסל מלא בספרים ישנים. בתוך הספר שעל ספסל הרחוב, שהכנסתי לתערוכה, סימנתי את כל הציטוטים שמופיעים על קירות התערוכה, גם אותם לא פינו, הם מחכים שמישהו יקרא אותם, יעצור בהם.