מפגש של קוים מקבילים – מאי 2012
משתתפים: יעקב אגם, אביבה אורי, ציבי גבע, ורדה גצוב, אורנה מילוא, עמיחי מלכי, יהודית סספורטס, משה קופפרמן, מאיר רקוץ', סרג' שפיצר
מוטיב הקו, וכמותו בן לוויתו הקו המקביל, מלווה את יוצרו, האדם, אלפי שנים לפני תחילת ההיסטוריה. הקו החוזר ונשנה מכפיל ומשלש משמעויות: הוא סימן (סימן של נוכחות, סימן היכר) והוא תקשורת ראשונית (הייתי כאן, עשיתי זאת).
כתונת הפסים של יוסף. והרבה לפניה, כלי החרס הכלקוליתי הצנוע, המעוטר במכחול רוטט, מהסס, אך בשילוב מוקפד וזהיר (שחדל לעורר פליאה) בין היד לבין העין, ביטוי מרגש של פעולה היודעת את אמצעיה ואת תכליתה.
כך הכלי הכלקוליתי וכך משענת הכסא המוצגת לצידו, עבודה מוקדמת של יהודית סספורטס: אצלה, כמובן, תודעת כיסוי פני השטח, איכלוסו בקווים צפופים, פועלים בשילוב הרגשי והאינטלקטואלי וההקפדה על הדיוק מתקיימת במישור אחר.
ובין שניהם – הקו המקביל, שאנחנו מזהים כאלמנט מכונן בציורו של יעקב אגם, מחלוצי האמנות הקינטית. ומסגרת העץ, שפורקה וחוברה מחדש בידי סרג' שפיצר, נציג מובהק של עמדה קונספטואלית רדיקלית, כדי ליצור מבנה שלם של קווים מקבילים, וכמובן משה קופפרמן שאצלו הקווים המקבילים הם בעת ובעונה אחת תשתית וצורה, סימון פני השטח וחריצה לעומק (רישום, קיפול), כיבוש השטח והכשרתו ל"פעולות" נוספות.
הטבע, שעובד ביד האדם לפסיפס של מובנים ומשמעויות, מציע פסיפס של תצורות העשויות קוים מקבילים מחד גיסא, והתיעוש מאידך גיסא, מתועדים שניהם בתצלומים של קופפרמן ושל ציבי גבע: מוטיבים של שדות חרושים ושל סורגי ברזל שיותר מאשר מקור לעבודותם, הם משמשים לה דווקא כהד, כהמשך. הטבע מצוי באמנות, האמנות מצויה בטבע.
נקודה מעניינת נוספת שבמגוון העשיר של מובנים ומשמעויות מציעה התערוכה "מפגש של קווים מקבילים". ראשית, היא מתקיימת באולם התערוכות של בית קופפרמן, מקדשו של מי שאולי יותר מכל אמן אחר עשה בקווים המקבילים שימושים מגוונים במיוחד. בעינינו הוא הכלי והסימן המובהקים ביותר למאבק הקשה, היודע לאמוד את הקשיים בדרך להגשמה.
עבודתו הצילומית של עמיחי מלכי תרה באופן פיוטי אחר מוטיבים אדריכליים שבחלקם הם "קופפרמניים"-כביכול (צורניים, חומריים).
ההתייחסות ברמות שונות לעולם אמנות ניכרת הן באכספרסיביות שבציוריה המופשטים של ורדה גצוב והן בזיקה המוצהרת לציורים של בארנט ניומן ודניאל בורן במבנים שיוצר ציבי גבע בעבודותיו התלת מימדיות.
דוגמא קיצונית אחרת, בהקשר שלנו, מביאה אותנו דווקא לציורה של אורנה מילוא, שדימוייה ערוכים ומסודרים באורח מופשט כביכול ומצד שני הם מתייחסים ישירות למקצבים שבטורים המקבילים של הטקסט העברי. ואשר למאיר רקוץ' – הוא ממקם את הדמות האנושית במרכזה של עשייה אנושית עתיקת יומין: תלם השדה החרוש.
ולבסוף אביבה אורי: רישומה יוצא הדופן בתערוכה הוא כמו מאמץ ללכד את הקוים המקבילים לכדי קו זורם אחר, טהור ואינסטינקטיבי כאחד.
יונה פישר – אוצרות וטקסט