משה קופפרמן – כשצד ב' היה צד א' – דצמבר 2005
ברוב-רובם של הרישומים קטני-המידות, ובהם הרישומים שנוצרו כ"קבוצות", ובחלק מן הרישומים הגדולים, שקופפרמן נהג לכנות "עבודות על נייר", תהליך העבודה החל בצידו השני, החבוי, של דף הנייר.
העפרונות לסוגיהם והסרגל הם לבדם שימשוהו בשלב זה ביצירת המגע הראשון, בהטבעת החותם הראשון.
נדמיין לעצמנו את משה קופפרמן עומד ליד שולחן העבודה שלו: הנייר מונח על-גביו, נייר רישום משובח, לרוב מתוצרת Arches הצרפתית, נייר בעל סיבים ארוכים המעניקים לו גמישות, ויש לו נפח המאפשר לחרוץ בו קווים חושניים, ופני השטח שלו מעט מחוספסים, וגונו קצת קרמי; גיליון שלם, או חצי גיליון, או רבע, או שמינית, או אחד חלקי שש-עשרה… קופפרמן מתחיל "לטפל" בנייר שלפניו, רושם בו קווים המצטרפים לכדי כיסוי חלקי או מלא של המשטח, חושף לעינינו אנרגיות משתנות, ארגון סכמטי או מורכב, אוורירי או דחוס, "מצבים" של הסתרה וחשיפה. תמיד השחור והלבן, לבדם.
כל "הפעולות" למיניהן מיועדות לו עצמו, והוא מייעד אותן להכשרת פני השטח של עברו השני של הנייר, להופכם למשטח "רגיש", כמו שדה שעובד זה עתה. אז תתאפשר "הפעולה" האמיתית, הממשית, בצידו האחר של הדף, שעתה יוכל להגשים את ייעודו כצד א', שפניו אלינו. הזריעה שלאחר החריש.
ועם כל הסכמטיות (היחסית) שבצד ב', עם כל הסימנים שבו שלא תמיד הגיעו לכלל מימוש בצורה, ובודאי לא לכלל אמירה, הוא מציג בפנינו פן קופפרמני מובהק, בהיותו סך של פעולות, בהיותו נשמר מכל שאינו נחוץ, בהיותו ראשיתו של תהליך, תהליך שהוא תמיד פעולה של ארגון והפרתו, שיש בו תמיד ראשית ונקודת עצירה. ונקודת העצירה של קופפרמן, בצד ב' כבצד א', היא החלטתו להימנע מלהמשיך.
אנחנו יודעים, לפחות אנחנו חשים, שישנו דו-שיח ביצירתו של קופפרמן בין העבודה על הנייר ובין הציור על הבד, או על עץ. דו-שיח זה מתקיים גם בין שני עברי הדף, כשצד א' משמש כהד, כפועל יוצא מוחשי (סמוי ככל שיהיה) של "פעולות", של סימונים, של נגיעות שהושקעו בחלק א' של התהליך. אפשר שצד ב' לא היה בא אל העולם ללא צד א'.
יונה פישר – אוצרות וטקסט