אפוררררר – יוני 2025

אנה דן, נעה יקותיאלי

מונוכרומטיות אפורה השתלטה על הנוף ועל המבט. המראות הנשקפים מן המסכים ומן הצילומים בעיתונות איבדו את הצבע כמו גוף שאיבד את סומק הדם. חיוורון אפור, חד גווני: צבעי האבק, הבטון, השברים, הפירורים. לא הריסות ארכיאולוגיות של חורבות רומנטיות, עשויות לבנים, אלא חורבות הברוטליזם המודרני של שיכונים ומבנים, שכולם עשויים בטון מזויין. כשהוא מתרסק – הוא נשבר לאין-ספור רסיסים אפורים, יבשים, נטולי-לחות. פה ושם מהבהב כתם צבע של חפץ שנותר מאחור או של חולצה אדומה שנעה על גוף בודד, בין ההריסות.

אנה דן, תושבת ניר יצחק, מקיבוצי עוטף-עזה, החליפה כבר לפני עשור את צבעי השמן והאקריליק בפיגמנט אפור של מלט (צמנט). כמי שגרה בדרום, סמוך לגבול עזה, היא מוקפת במיגונים, מקלטים וביצורים מבטון אפור. לפיכך טבעי היה לגביה לדלל את המלט –  מרכיב עיקרי בייצור הבטון – ולצייר באמצעותו את נופי המקום ומראות הבית: גם הפרחים נצבעו באפור, גם עצי האיקליפטוס, השולחן והמפה. הבטון, כחומר אטום ויבש המסמל את הניסיון הנואל להתגונן, להתבצר, להדוף את הסכנה, להדחיק את המציאות. הבטון שבולע כל צבע אחר. הבטון שגם הכזיב ברגע האמת.

מראשית דרכה כאמנית מרותקת נעה יקותיאלי לאסונות ולהריסות בסביבת מגורים אנושית. בעמלנות וירטואוזית היא מתרגמת את החורבות למגזרות נייר מסועפות בשחור/לבן. לאחרונה לכדו אותה מראות ההרס מכל פינה: החורבות חודרות לבית, לתוך הפנים המוגן, דרך החלון, דרך מסך הטלוויזיה, גולשות מבפנים ומבחוץ. שפת המגזרות המעודנת הומרה בחומר הגס של מלט אפור: סדוק, מונוכרומטי, נטול צבע. יקותיאלי מציעה את המלט כמסך וכמשטח, עוטף וקליפתי, חומר קונקרטי יבש ואפרורי שנוכח ליד סבך החורבות, מפעפע לתוך הנשימה והגוף. חפצים, שברי קירות, חלקים, קטעים. בלי השלם.

טלי תמיר, אוצרת