מהומה
משתתפים: אביבה אורי, חגי איזנברג, שולי בר נבון, מיכל בקי, תם תומר גולדברג, ניר דבוראי, יעקב דורצ'ין, יובל חי, בעז לוונטל, אבנר לוינסון, רועי מנחם מרקוביץ', רותם עמיצור, רחל קיני, רויטל רטיג, אורי שטטנר
חלל המוזיאון מפגיש דורות שונים של אמנים כאשר החוט המקשר בינהם הוא ההליכה לאיבוד בדרך ליצירה: אינטואיציה שמזמנת מערבולות וכאוס, קשר בלתי אמצעי למצע וחומר וקרש קפיצה לעולמות אחרים-פנטסטיים וריאליסטים. אמנים אשר חלקם מיישרים מבט החוצה וחלקם נבלעים בתהומות הנפש: כאוס שמתוכו נולד סדר חדש. דחיסות וחיפוש, מחיקה ונגיעה, גאות ושפל מהווים את המנוע לפרקטיקות היצירה. הכוס אינה מלאה כי אם עולה על גדותיה-מציפה, מלכלכת ובלתי ניתנת לשליטה.
אביבה אורי, יעקב דורצ׳ין ואורי שטטנר נותנים ליד ולחומר להוביל. אצלם העבודה מתרחשת לאחר מקבץ פעולות: אותו ריקוד מיסטי בין העין ליד. בעוד אצל אחרים כמו רחל קיני, מיכל בקי, שולי בר נבון ורויטל רטיג אשר צוללות לנבכי הנפש אך מוצאות אור בקצה המנהרה. אצל אבנר לוינסון, בעז לוונטל ותם תומר גולדברג החומריות מעידה על עומס, פיזי ונפשי הנע בין אלימות ליופי, בטווח בין היצירה ליצרי. בעבודת הסאונד של חגי איזנברג נוצרת מציאות סונרית מעורבלת, מוקצנת ודחוסה, אשר נוגעת במגוון נושאים אקטואלים כמתוך מסך עשן.
המציאות רוחשת מתחת לפני השטח של העבודות בתערוכה והן מסרבות להיות מוצר של יופי פשטני. הן נלחמות, מבעבעות, מרמזות לנו על מציאות קשה, שסועה ומורכבת.
תהליך יצירה המספר על חיים, על מציאות שבאה במגע ישיר עם הגוף והנפש, כדרך להתמודד עם אותה מהירות ומהומה שהיא חיינו.
קשת המדיומים בתערוכה נעה בין צילום, רישום, פיסול, קולאז׳, וידאו ועבודות סאונד, כאשר לעיתים מתוך הדחיסות נוצרת משמעות ורגע מופרך הופך לפלא רוטט.
עידו מרקוס, אוצר
ספטמבר 2019
