סאהר מיעארי: הדף, 2025

הפסל הֶֶדף נוצר מחלקי עבודה קודמת של סאהר מיעארי, רפסודה, שיצר ב־2020 במיוחד לחלל הסמוך לאטלייה בבית אוסף קופפרמן. ביצירה ההיא, שבבסיסה טפסנות עץ ומשטחי בטון, בחן מיעארי את יסודות הבית: קיר ורצפה כסמל לבסיס וליציבות אל מול הרפסודה, מוטיב של נדודים וחיפוש אחר שייכות.
בעקבות המלחמה, ההרס והאובדן התערערו אותם היסודות הממשיים והסמליים, ובמהלכה, "הפך המונח 'בנייה' להיות חסר וכמעט נעלם מהתודעה שלנו", לדברי מיעארי. שינוי המציאות קִִשה עליו להמשיך ה ברוח עשייתו הקודמת והתעורר בו הצורך ליצור עבודה חדשה שתיתן ביטוי לכאב ולתקופה. תחושה זו עיצבה את מהות המהלך החדש כניסיון לבחון את עצם האפשרות של תיקון בתוך מציאות רופפת. הזמן והחורבן המתמשך הולידו יצירה אחרת, הנעה בין התפרקות לאיחוי, בין שבר לחוסן.
שברי הבטון מהרפסודה מסודרים כאן כרצף שבור, מחוברים במוטות ברזל כמו עמוד שדרה שנבקע, נסדק והתפרק, אך למרות המהלומה שספג, עודו מבקש להתייצב. פעולת ההדף העומדת בבסיס העבודה חושפת את המתח שבין קריסה לקימה, בין חומר שנפגע לכוח הטמון בו.
מיקום העבודה סמוך לעץ הזית משמר את הקשר לאדמה המקומית, אותה אדמה שחיברה בעבר בין תושבי כפר מכר, מקום הולדתו של מיעארי, ובין קיבוץ לוחמי הגטאות, ומעניק לה עוגן של זיכרון ועמידות.
מלאכת הבניין, שבה עסקו הן קופפרמן והן מיעארי בראשית דרכם האמנותית, השפיעה על תוכני היצירה של שניהם ועל מאפייניה הצורניים: הכמיהה לבית, לשקט ולבסיס קיומי והמבנה — הגריד, השורות והטורים. העבודה נוגעת מחדש בשאלה מהו בית ומה נותר ממנו כשהיסודות כבר רועדים. על אף ההרס והיגון המטלטלים את התקופה הנוכחית, היצירה משרטטת תנועה של התרוממות, הד קל לאפשרות של תיקון מבין השברים.

טל בכלר, אוצרת