בעבותות: יחיאל שמי, משה קופפרמן – ינואר 2024

הבחירה להציג תערוכה משותפת של יחיאל שמי ומשה קופפרמן דווקא עכשיו – בימים של חוסר ודאות, תקופה מטלטלת של שבר – הגיעה מן הצורך להזכיר לעצמנו את היציבות ואת החוזק שלנו, הן במובן האישי, הן במובן הקולקטיבי והן במובן הרוח.

היסודות היציבים והמחויבות לערך העבודה היו בבסיס היצירה של שני האמנים, אלו מוצאים את ביטויים בחומר, בצורה ובמבניות שבעבודותיהם.

שמי וקופפרמן היו חברים בחייהם האישיים והמקצועיים. חברותם הייתה יציבה, עמוקה ואמיתית, חברות מפרגנת ודואגת. הם נהגו לחלוק רשמים ומחשבות על הנעשה ב"שדה", שדה האמנות, בארץ ובעולם ועל עשייתם שלהם, מנסים לקדם איש את רעהו, לעזור זה לזה. ממכתב שכתב שמי לקופפרמן בעת ביקורו בניו יורק ב-1972: "ראיתי פיסול וגם ציור – ולא מעט, ויש לי כמה וכמה אובזרבציות שאני חושב שיתנו לך אישית הרגשה מאוד טובה, כשם שנתנו לי. אין מורגשות תנועות או זרמים, הם כביכול לאחר השיא שלהם, מורגשים פרטים, העושים את שלהם, יש מן חזרה לפשטות, לנגיעה".

מושגים הניבטים מבעד ליצירות בתערוכה, כמו יציבות, בסיס איתן, קונסטרוקציות ומבנים הנטועים בקרקע בטוחה, התערערו לאחרונה בעקבות האירועים שפקדו את ארצנו. אפשר לומר שנקודת המבט של רבים השתנתה, ולפיכך יצירות שנוצרו לפני שנים יכולות לקבל כיום משמעויות חדשות. "אני עובד, וכפי שכבר ניסיתי להגיד, עם הכול [אני] בא אל הציור" (משה קופפרמן, 1995)

בתקווה לימים שקטים וטובים יותר.

רוני בן דור וקובי סיבוני

ינואר 2024