בשדות השלף – ינואר 2025

נדמה כי משה קופפרמן נתן את התשובה לשאלה מה נושא התערוכה הקבוצתית המוצגת:

האירועים חודרים פנימה והופכים נושא, והנושא, גובר עלַי, והופך לדבר שאיני יכול להשתחרר ממנו. כל עבודת הקיץ הזה נוגעת איך־שהוא במלחמה, ומה שהביא אותי לעשייתם היה הכורח להישאר בעבודה.[1]

הכותרת "בשדות השלף" בעיצוב מינימליסטי שכמו לוחץ אותה בין צדי מסגרת מלבנית בגוון חום, שולחת בשפה פיוטית ונוקבת לחוויית ימים אלה. משמעות הכותרת, שׂדֵה תבואה בתום קציר, משליכה על זמן קץ של  שלפי-שלהי קיץ שלאחריו דבר לא יהיה כשהיה. בהמשך לאמרה הרווחת, סוף קיץ קשה מהקיץ, סוף קיץ זה קשה מכל קיץ ומכל מלחמה.

חמשת האמניות והאמנים העכשוויים המציגים, יקירה אמנט, פני הס יסעור, שי זכאי, דליה מאירי וזיו שר, עוסקים בדומה למשה קופפרמן בקונפליקט פנימי ומלחמה, בלא אזכור מפורש של מלחמה. לעבודתם משותפת המונוכרומיות בגווני שחור ולבן והיעדר צבע, אולי משום שלכל צבע נפח תרבותי הנושא זיכרון משלו בעוד הן שרויות בהוויה אחרת: בגוף הנלחץ בחרדה קיומית ואימה בסביבה שהושחתה ונחשפה פגועה ומאוימת. העשייה מתקיימת בתנועה שבין הגופני לנפשי ולסביבתי ובין שדה המופשט לזה הקונקרטי.

מרחב נופי ונפשי מורכב זה בתנועת פרישה והתכנסות, מקבל מבע חומרי מונוכרומי בסדרת ה״קוורטט״, של יקירה אמנט, העשויה בפחם, גרפיט ומים על ארבעה בדים רחבי מידות. החומריות ופעולת הרישום הייחודית לה הצמיחה מנעד רחב של תנועות בלתי צפויות, בזמן ובחומר, בחילופי מזג ושקיפויות אור וצל, בתהליך שהחל כבר באוקטובר 2023.
הפחם השרוף והכתוש חבר לגרפיט הזוהר עם אור, ולמים בזרימה של התפשטות וספיגה, כנביעה פיזית ורגשית. פרקטיקת הרישום האינטואיטיבי הייחודית לאמנט ולעבודתה, פועמת במקצב הפעולה הרישומית הנקשרת למערכת העצבים, וכדבריה, "מחלצת מיידיות רגשית מהגוף הנושם חיים".  עבודתה האינטואיטיבית מניחה ל"כוונת הלב" להנחות את הידיים בתנועה בעיניים עצומות כ"גישוש באפלה העכשווית ובמחשבת אור וחושך" – ומאפשרת לצורה החזותית להגיח מתוכה כמחזות טבע פנימי המכיל מורכבות רגשית קיומית אנושית.

סדרת עבודותיו של זיו שר, "נְשִׁיָּה", רוחשות זיכרון אך נושאות בשכבותיהן שכחה כרווחים ופערים של מה שהיה ואיננו. הדימוי שנבנה משכבה על שכבה, מכיל עקבות ושרידים אך משולב גם בגריד של תוכניות בניה,  ו"נְשִׁיָּה" מתמזגת בייצור מחדש של זיכרון.
עניינן של עבודות אלה, שנראות כמפות ותרשימי קרקע,  הוא מקומות שלא קיימים במפה או בתודעה אך הותירו עקבות של מקום שהיה ואיננו. עבודתו השכבתית חותרת במבט המצלמה שוב ושוב לצפון באותו האתר ומפלסת בו בין קפלי תודעה, מעין חתכים ארכיאולוגיים וצמחיה טבעית הגדלה פרא, המסמנת ומכסה את השרידים כמפה של נוכחות נעדרת.
תהליך העבודה על הסדרה החל ב- 2003, באמצעות שוטטות במקומות שנקראו חירב'ה. שכללו שרידי אבן וסימני ישוב. כפרים שהיו, נמחקו מזיכרון והיו למקומות של נשייה. ששת ההדפסים הצילומיים המוצגים בתערוכה הודפסו בהזרקת דיו ארכיבי על נייר עם פתיחת התערוכה, "בשדות השלף", 2024.

"תוואי נוף/ פרגמנטים שבורים/ שאריות זיכרון/ נערמים וטובעים באגני האיים/ בהם שוקעות מצטברות/ שכבות טיח גיר דקיקות/ להסתיר את יגונם הפשוט והעצום".
כך מתארת  פני הס יסעור את הסדרה איי שארית, עבודות הממשיכות עיסוק רב שנים במרחבים גיאוגרפיים קונקרטיים ומדומיינים.
העבודות איים שוקעים ואיים טובעים המוצגות בתערוכה מורכבות משכבות טיח גירי,  מחלקי תצלומים וצורות מופשטות. אלו הן מפות מנטליות, בעלות הקשרים היסטוריים הנטועים בהווה. דימוי האיים נושאים מימד ארכיטיפי, כתוואי של שקיעה,  וחרדת אסון מתמשך. האי הוא מיקרוקוסמוס, מודל אקולוגי פוליטי של נתק מסביבה ובידוד קיומי.

"כל עבודת הקיץ הזה נוגעת איך־שהוא במלחמה, ומה שהביא אותי לעשייתם היה הכורח להישאר בעבודה", כתב משה קופפרמן. ועבודת הקיץ ככורח בתקופת מלחמה נכון גם לעבודת הרישום האינטנסיבית של דליה מאירי, "שבר", קיץ 2024. בסדרה זו בגרפיט על נייר רחב מידות כלולים עשרות רבות של רישומים ש"באו כמתקפה".  מאירי מצאה את עצמה רושמת יום יום במשך שעות רבות, ובאמצעי הישיר ביותר, העיפרון, המעביר כסיסמוגרף רגיש את מקצב היד הלוחצת על הנייר, גלי הסערה, הטלטלה, הכאב, הייאוש, המאבק. היא סיפרה שבעבר כשלה בניסיון לצייר את הזיתים שבסביבתה, אך הפעם, כמו מאליו נוצר החיבור בגוף ובנפש לשקעים ולעקמומיות, לסבך הגידים המעוקלים, לגזע החלול והנטוי, לשורשים, לאדמה.  אולי כי העצים העתיקים שרדו גלי אסונות, ואין האחד דומה לרעהו, והם נושאים בגופם הפגוע והמצולק את עוצמת שרידותם.

עֲצֵי זַיִת, לאה גולדברג
עָמְדוּ בְּנִסְיוֹן הַשָּׁרָב
וּבָאוּ בְּסוֹד הַסַּעַר –
וּכְנֶצַח נִצְּבוּ בְּמוֹרַד
הַגִּבְעָה מוּל הַכְּפָר שֶׁחָרַב
מַכְסִיפִים בְּאוֹרוֹ הַצּוֹנֵן שֶׁל הַסַּהַר.
עֲמֹד, מַה גְּדוּשָׁה הַשַּׁלְוָה.
זוֹ אֵפוֹא הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה!
הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב
הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים.
אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה!
הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו
דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים.

גליה בר אור, אוצרת
ינואר 2025
[1] משה קופפרמן, עם בֵּירות, אחרי בֵּירות, עם בֵּירות: יומן רישומים, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1983.

פרוייקט בארי, 1998
דב אור נר ושי זכאי
מוח הצמה וזיכרון האדמה – מתוך הפרויקט מאגרים צפון דרום, בשדה ובגלריה קיבוץ בארי.
שלבי תהליך הטמנת קרן אור שמש בבור בפאתי שדה בבארי :
קידוח בור באדמה בעומק של כעשרה מטרים. תצלום הבור וסביבתו בפולורויד והטמנת התמונות  בתוך הבור, שילשול  לוח פוטוולטאי ועליו עלה זהב 24 קראט. לכידת קרן אור וכיוונה לעבר התאים הפוטו-וולטאים שבבור, ולבסוף סגירת הבור והנחת המצבה.
באמצעות חוט צמתי שיצא מידיה של שי זכאי ומהצד השני, מפיו של דב אור נר, הורד הלוח הפוטו וולטאי,  ועלה הזהב ובאמצעות מראה פאראבולית נלכדה קרן אור שמש אחת וכוונה לתוך הבור ונפגשה עם התאים הפוטו-וולטאים. אלו יצרו שכבות יזומות בבטן האדמה.
הבור נחתם במצבה שפנתה אל הדורות הבאים, לפתוח הבור בעוד עשרת אלפים שנים, ולהיווכח בתהליך האלכימי כאשר ייפתחו את הבור – אז ייהפך האור לזהב והזהב לאור…
מיקום הבור מהווה צומת היסטורית  ליד קיבוץ בארי באזור נחאביר, שהיו בו מאגרי נשק בריטי במלחמת העולם השנייה, ומאגרי מים שנחפרו במקום עי תושבי עזה. הקריאה הייתה לעבר העתיד לתת לאור לחולל שינוי. במקור קראו האמנים לפרויקט- עולם בצהוב…
תיעוד תהליך ההטמנה בשדה, הוצג בתערוכה גלריה בארי, באוצרותה של זיוה ילין.

שומרי הגבעה, 1998
שי זכאי, שומרי הגבעה, תצלום צבע אנאלוגי, על נייר צילום 1998
שי זכאי ודב אור נר, שריגים, פוטו-קולאז', צילום- שי זכאי
1996- שטח טבעי עם מגוון צומח וחי עשיר, מאוים אקולוגית, וכבר אושר לבנייה. תחקיר האמנית מגלה סתירה וחסר בפעולות הנדרשות בקרב מקבלי ההחלטות טרם אישור פעולה דרסטית של העלמת השטח הפתוח העשיר לטובת נדל"ן ועוד סתירות וניגודי עניינים.
1998 – לאחר שנתיים של מלחמות, יוצאים דב אור-נר ושי זכאי לבצע פעולת הצלה ושימור על הגבעה באמצעות נוכחות, תנועה, שפת גוף וצילום.
בתצלום, נראים האמנים ארבע פעמים בשתי תנוחות עיקריות – תנוחת העובר, ותנוחת הירח.  פוטו-קולאז.
2024 – הגבעה נשארה כשטח פתוח טבעי. התוכנית נגנזה.
רשמה שי זכאי, ארכיון המרכז לצילום ואמנות אקולוגית/ש.ז.