האתר בהרצה, במידה ודרוש מידע שאינו קיים - נשמח אם תצרו עימנו קשר

סאהר מיעארי: אופק – ספטמבר 2020

העושים במלאכה

אופק, תערוכת היחיד של האמן סאהר מיעארי, עוסקת בהגירה, נדודים ובית. בראשית דרכם האמנותית עסקו מיעארי וקופפרמן במלאכת הבניין לפרנסתם, עשייה שהשפיעה על תוכני היצירה של שניהם ועל מאפייניה הצורניים, כדוגמת הקווים האופקיים, “האלף בית של הטפסן“, במילותיו של קופפרמן.1

בחלל תצוגת העבודות של קופפרמן, שזו הפעם הראשונה שמתארח בו אמן נוסף, ניצבת העבודה רפסודה, בבסיסה עבודת טפסנות עץ ומעליה שני משטחי בטון: האחד חלק ומהוקצע, ובשני מוטבעים סימני הקרשים שתמכו את יציקתו. אלו הם שני אלמנטים מרכזיים בבניית בית: רצפה וקיר. “להגיע לבית“, סיפר קופפרמן על תקופת הגעתו ארצה, “היה בשבילי יותר חשוב מאשר אפילו לצייר“.2 סימון האדמה בין לוחות הבטון מהדהד את נקודת האפס, סימון ארכיטקטוני למיקומו של המבנה ביחס לגובה פני הים — האופק. האדמה לקוחה מהשדות בסביבת הגלריה, ומאזכרת את התקופה שבה תושבי כפר מכר, מקום הולדתו ומגוריו של האמן, ותושבי קיבוץ לוחמי הגטאות עיבדו יחד את אדמת המקום.

המשמעויות השונות של המושג ‘רפסודה‘ — האחת שכבת בסיס למבנה על קרקע לא יציבה, והשנייה כלי שיט פשוט המשמש לעיתים להצלה — טוענות את העבודה במתח שבין חוסן ופגיעוּת, יציבות ונדודים, הבא לידי ביטוי גם באופי החומרים — בטון ועץ.

בהקשר היסטורי רחב יותר ניתן לקרוא את הרפסודה של מיעארי מבעד לעבודה האייקונית ‘רפסודת המדוזה‘ של צייר המאה ה־19, תיאודור ז‘ריקו, שנחקקה בתודעה כסמל לעוולות חברתיות, בהן הפקרת פליטים, גזענות, אי שוויון ואכזריות.

בחלל המבואה מוצבת סירה עשויה פיסות־עץ, בקרקעיתה בטון, והיא מעורסלת בתוך פיגומים המנוונים את תפקודה. עבודה זו, סירה מס' 5 — עקירה, היא זיכרון של סירת דיג ששימשה את קרובי משפחתו של מיעארי בעכו עד לפינויים בשנות ה־70 לכפר מכר. הפעולה המשבשת של מיעארי מבכה את חיי הפליטות וההגירה ומבקשת עגינה, בית.

עבודת הווידאו "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה…" מוחלפת תוך כדי תקופת התערוכה בעבודת וידאו אחרת, המהווה מעין פרק שני לעבודה זו. בעבודה לא נראים פועלים, אלא רק הפונקציונליות של מלאכתם — בניית מקלט. מיעארי מצר על שקיפותם של הפועלים הערבים בחברה הישראלית, ומבקש לעורר בה שינוי. שם העבודה הוא חלק מן הפסוק השלם: “בְּאַחַת יָדתּ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח“ (נחמיה ד, יא). משמעותו היא כי לצד מלאכתו, הפועל עסוק גם בהגנה על עצמו. הבחירה להשמיט את חלקו השני של הפסוק מבטאת את מצוקת הפועלים בבואם להגן על עצמם. בעבודה השנייה, זו המחליפה את הראשונה, מתעד מיעארי את עצמו מקים את התערוכה הנוכחית. הפעם הוא “הפועל“, המייצר אלמנטים של “בית“ שלעולם לא יתפקד ככזה. העתקת השיח מאתר הבנייה לחלל הגלריה מעלה שאלות על זהותו הפרטית של מיעארי ועל מעמדו כאמן בחברה המקומית.

מיעארי מטפל גם בעץ האורן הזקן הניצב מחוץ לגלריה וניבט מבעד לחלונה כמשקיף על הסביבה כולה. בעבודה הסתגלות הוא “חובש“ את הגזע הרעוע של האורן בבטון, ובכך מאפשר לו להישאר נטוע בסביבתו המוכרת. פעולתו יכולה להתפרש כביטוי לכמיהתו לחברה חומלת, יציבה, המחוברת למקום על כל הקשריו המורכבים, ומניחה לפרטיה להיות.

האתוס הציורי של קופפרמן, “הנני צייר עושה במלאכה“,3 מוליך אותנו אל מיעארי, הרואה את עצמו כ“אמן־בנאי“ או “פועל אמנות במסווה של פועל בניין“.4 ניסיונם של השניים כפועלים משוקע בעבודתם האמנותית ככורח גמור.

טל בכלר

סאהר מיעארי, סירה מס' 5, 2020. צלם: ארז חיים

 

סאהר מיעארי, הסתגלות, 2020. צלם: ארז חיים
דילוג לתוכן