מאי 2021 – מנופים מזדמנים

משה קופפרמן ראה חשיבות גדולה במתן במה לאמנים ואמניות בתחילת דרכם ושמירה על השיח הבין-דורי.
ברוח זו בית אוסף קופפרמן מארח לעיתים אמנים צעירים. בתערוכה הנוכחית מתארחים אמנים שסיימו את "בסיס לתרבות ואמנות" בהרצליה המציגים עבודות פיסול, ציור, מיצב, ווידאו ארט.
לתערוכה אין תמה מרכזית, העבודות השונות חושפות את הלכי הרוח ונושאי העניין של כל אחד ואחת מהם.

מובאות כאן התייחסויות אישיות שהאמנים והאמניות כתבו על עבודתם:

מור אלעזר
יציקות כלואות בערימה
לולאה בתוך לולאה
כולאות ומזינות את
השורה הבאה
וריד מסתלסל
סביב האיבר,
מזין, יונק
צורה שמתחילה
ומגלה את סופה.

מלאכות שמאלצות
ידיים להזיע
סודות
לעבודת
היד שזורה
רוח מלווה עתיקה .

מיכל חלל עטיפה ריקה
מקצב אורגני משתנה
מתחקה אחר הקוד
שמייצר חיים
בין גוף לגוף
מרווח נושם
שמאפשר מגע
לכל תא טונוס משלו שמתנגד לגרביטציה.
בגוף התודעה מתארחת מחשבה,
בדמות הפוטנציאל להיוולד לרעיון,
לרדת ארצה בעמל לקבל מקום.

יעל אלקבץ
ישנו שיכון, ישנה עיר, ישנו זיכרון ילדות שמעצב את חיי ואין מעבר לו אין התחלות אין סוף יש רפלקציה שתקועה במימד אחד ועוד אחד ועוד אחד שמומרים למרחב הוירטואלי שבו מתקיים החופש לנוע וליצור מימדים שונים. השיכון הופך לגוף שסופח את נוזלי הגוף; דמעות ושומן גוף שנוצקו מהרובה של האריחים במקלחת. נוזלי הגוף מחלחלים מטה לשכנים מאזינים אנונימיים אינטימיים למתרחש בבתים, כל חפצי הבית הופכים גופים אורגנים. המעבר לציור הוא התפייסות עם המדיה ועם עצמי.

נוגה גלעד
האינסופ מסודר כאוטית משפע אסטרונומי של "יש"ים.
ה"יש", על חלקיקיו (שקיעה מפוארת, עטיפה של מסטיק, משיכת מכחול אגבית), פלאי. לא מובן מאליו. עצם קיום הדברים הוא מופלא ומפליא, כמו גם חלקיק ההכרה שלנו בהם.
אני, את, אתם
היננו תוצר – מסקנה – סימפטום
של רבדי והסתעפויותיי היותינו:
1. בני אדם
2. ‏בני זמננו
הציור, מבחינתי, עשוי לבטא בשיאו את ההתמסרות לרגע הווה מסוים.
את ההחלטה לעשות משהו בכלל.
את הבחירה לעשות פעולה;
אינטואיטיבית לרוב,
לא "מודעת",
אקראית כמעט.

טלי וורזובוב
שְׁאֵרִיּוֹת נָשִׁיּוּת מֻקָּפוֹת בִּדְקִיקוּת אוֹ גְּדוּשׁוֹת בִּקְפִידָה,
לוֹחֲמוֹת מָשּלָּנֵי רִגּוּשׁ.
הַמָשׁלָנִים עַתִּיקִים וּמְנֻסִּים, נַעֲנִים לַגֵּרוּי בְּלֵית בְּרֵרָה וְתוֹקְפִים בְּעִוָּרוֹן.
שְׁרִיר, חֵץ, טֵפֶר, חֲנִית, עָקֵב הַבּוֹעֶטֶת בְּבִטְנוֹ שֶׁל הַסּוּס
וְהַגָּרוֹן צָמֵא לְהַכְרָעָה בְּמִשְׁטַח הַחֵרוּם.
תּוֹךְ הִרְהוּר הַמָשׁלָנִים בְּמַחְשָׁבָה הַנִּשְׁאֶלֶת,
בָּהּ יַשִּׁילוּ סִפּוּרָם צוּרָתָם וְתַפְקִידָם,
פִיגוּרָה מְעֻוֶּתֶת פּוֹרֶצֶת בִּטְנָהּ וְזוֹלֶגֶת אֶל הָעַיִן, שֶׁנִּשְׁקֶטֶת בְּהִוָדְעָהּ שֶׁזּוֹ הִיא, הַפִיגוּרָה, שֶׁדּוֹפֶקֶת בִּדַּלְתָּה.
הַגְּדוּשָׁה וְהַדְּקִיקוּת יִזְכְּרוּ שׁוּב וְשׁוּב בְּתַפְקִידָן הַמּוֹשֵׁךְ, בְּתִקְוָה לִפְרֹם אֶת מוֹשְׁכוֹת הָרֶסֶן מִיַּדְהֶן.
סוֹף מָשָׁל.

אלעד זאדה
ברצוני לאפשר לנו לצאת לטיול, במרחבים חדשים של פרספקטיבה ודימיון.
בתהליך העבודה בשנים האחרונות, אני מתבונן בעיקר ביצורים החיים האחרים המסתובבים על הכדור.
הבחירה בדימוי או בעל חיים נעשית כאשר זה תופס את העין ובתנאי, שהוא מרגש גם את הגוף.
התחושה האמורפית הזו, היא מה שמתקבע על גבי המצע. זהו תהליך' בו, ככל שהמודל מתרחק ומצטמצם לכדי מהות, כך הביטוי החומרי שלו מקבל יותר מקום.
במצב בו המהות מיוצגת באופן מופשט ותחת מערכת חוקים אוטונומית אך גם אקראית- נוצר מרחב בו צפות צורות מופשטות ולדמיון יש אינסוף מעמקים לצלול אליהם.
בנוסף, רוב העבודות נכלאות בתוך אקווריומים ממסוגרים, היוצרים עולם.
השימוש במגוון חומרים וצבע בעבודות, הוא תזכורת למגוון היצירתי והאינסופי המרכיב את עולמנו. תזכורת לכך שכולנו חלק ממשהו וקיום ללא מקור, או קשר, הוא בלתי אפשרי.
סוג החומרים מקצין את החוויה, ובכך למשל צבע השמן מוחלף בגושי פלסטלינה, המאפשרים להתעסק בצבע חי ביד.
הצבע הופך לחומר ממשי, אשר מקבל תוקף בעולם החדש שנוצר.
הדמיון, המעבד של התודעה, אחד מהמפתחות לעולמנו הפנימי, הוא כמו צלחת פטרי של הנפש שלנו. על כן, חשוב בעיני לשים אותו תחת מיקרוסקופ, ולהרגיש בנוח להתהלך בו בחופשיות.
אני מאמין כי זוהי מחויבותו המוסרית של כל פרט לחקור את מרחבי הדימיון שלו, על מנת שיוכל להתהלך בצלילות הדעת והנפש בעולם.

דניאל חזיזה
מרוב ריבוי דעות מצאתי את עצמי מדבר עם אבנים ומקלות

האדם גילף, חתך, שייף
קערות לסעודה אצל השף

חבט, ניפץ , קילף
מאגוז גדול הרווה את צימאונו לפני שהתעלף

משחיז, מלטש , מלפף
והאומד בדרכו ישסף

דופק, חובט, מהדק
קורת גג ודק

מתחת לרגלו מעל ראשו ומסביבו
רואה בעצמים השונים את רוחו.

בר כהן
הרעיון המרכזי בבסיס העבודה שלי הוא ניסוח גישה אל זהות מזרחית מזווית אישית וחברתית בצד עיסוק במתח שבין שלל הזהויות המקומיות. יש בתוכי רצון להסתלקות מאינטלקטואליות, לחבלה בה, ולמעבר דרך פורטל אל מעבדה מושאלת שבה מארחות אותנו דמויות הקקטוס/מאמן והרגל/ואגינה. מעבדה זו אינה בהישג ידם של החזקים או החלשים, והיא מצויה הרחק ממשחק הזהויות המקומי ומעבר לו. גם כאשר ציורים/רישומים מתרחקים מעבר לטריטוריות אוניברסליות, משוּקעים בהם עוגנים מחיי היומיום שנעים בטווח שמבנאליות ועד חשיבות קריטית.
שמתי דגש על חשיפת הצופה לדרמות קיומיות באמצעות חוויית משתמש של שיטוט נונשלנטי במכשיר הטלפון, שמזמן לבעליו אינפורמציה אינטימית חברתית ותרבותית. בחרתי להבליט ניגודים כגון שפה אנימטיבית על מצעים ״גבוהים״ לשפת רחוב, אלימות ומתיקות, נושאים טראגיים והומור, אלמנטים
אקטואליים אמיתיים לאלמנטים מופרכים, כהצעה למנגנון התמודדות עם מציאות שגולשת לעיתים קרובות במחוזותינו לאלימות צינית. עם זאת חשתי צורך לייפות את המציאות ולסגל פרספקטיבה שתהפוך את הכאוס לאטרקטיבי ומאוּשש קוגניטיבית. עסקתי בגבול הדק בין שליטה להגנה, בין החטפת מכות לתינוי אהבים, בין שליטה עצמית וריסון להגנה בגופי על אמונות שמרכיבות את זהותי; ובשאלה האם, כמזרחי, כבר אינני בעל-ברית של השכבות החלשות אלא דווקא אויבן.

קובי עמיאל: אחת שתיים!
התערוכה ב"אוסף קופפרמן" אמורה הייתה להציג עבודות מפרוייקט הגמר שלי בבית הספר "בסיס" – מיצב שנולד בשנה שעברה במהלך תקופת הקורונה והתיחס בין היתר לחווית ההסתגרות בבית, אבל עם השינוי בסטטוס קוו העבודה זרמה באופן טבעי אל מחשבות החוצה ואל מושגים הפוכים.
כששיתפתי חברים מהמרכז בעובדה שאני מכין פרוייקט למקום הובטח לי שהם יגיעו – אם יהיו בטיול בצפון באותו הזמן, והמושג הזה "טיול לצפון" (וטיול/שיטוט באופן כללי) הפך לנקודת מוצא לפרוייקט: חלק מהאלמנטים בחלל מתייחסים למחשבות ודאגות שלי על שיבושים אפשריים שיכולים להתרחש בטיול: סימני דרך קטנים על האוהל-מפה למשל או האבנים הקטנות ומציקות שנכנסות לנעליים בזמן הליכה בשטח שהפכו בעבודה למשקולות מעגנות ומייצבות למגפיים אבל כאלו שמנטרלות את היכולת לנוע. גם המזוודה – טרולי עם הדוש הענקי שמציץ מתוכה מציגה ליציאה לשטח שהיא מופרכת לחלוטין.
המיקום של המיצב עצמו, במבואה שבין הכניסה למקום וחלל הגדול המרכזי, מעין שטח הפקר , לימבו שבין שתי תחנות – חיים ומוות (החום בחוץ והמזגן בפנים )…היה מקום יוצא דופן ומאתגר לעבודה מכיוון שכל אובייקט-פרט הפך למעין הפרעה למשוטטים בחלל ומגביל את הנוחות המתבקשת, אז סליחה ובבקשה.
בלב הפעולות שמבוצעות על האובייקטים ישנה השטחה ועיוות של הפונקציה המקורית שלהם, החוצה מהקונקרטיות אל צורות גיאומטריות אבסטרקטיות. אפשר לחשוב על הנוף ההררי שמיוצג בחלל על ידי מוטות האוהל, כשטוח ומושלם אך תמיד בלתי מושג – ברגע שנגיע אליו הוא יהפוך אמנם למוחשי – פיזי אבל כעת הנוף ימצא בפסגה אחרת. במהותו הוא בלתי נתפס, בלתי אפשרי כמו אידיאל.
מאיה שמריך
אני חיה בבית מתבוננת בפעולות הפשוטות שקורות האינטימיות שלא נחשפות לעין ובמחוץ הופכות לטקסיות,בתוך החפצים הביתיים הם נטענים במשמעויות ותכנים אחרים.
תהליך העבודה שלי במהותו נע בציר זמן של התבוננות בסיטואציות בבית עיבוד שלהן ,ואז שיחזור מדויק בצילום .
מרתק אותי לבדוק בניראות הצילומית את הספק לגבי האוטנטיות של הסצנה.
תהליך העבודה מול אבא נחווה עבורי ועבורו כשיגרה אליה הוא הסתגל.
הסיטואציה היא אינטימית על גבול המציצנית ומעניין אותי לבדוק את כמתח עם המבט הציבורי.
הוידאו מתייחס לצורה בה אבא צופה במשחק הכדורגל בתגובות מוגזמות אך אותנטיות .