תראי – נעה מלמד ומשה קופפרמן – ינואר 2018
השיחות של מוישה (לא משה אלא מוישה במילעיל) ושלי נסבו על המון עניינים אולם בעיקר על הציור שלו ולפעמים גם של אחרים לרוב בנסיעות לאחר ביקור בתערוכותיהם או בהקשר לתערוכות שאצרתי בגלריה שמצאו חן בעיניו או שלא (ואז זו הייתה שטיפה צוננת או רותחת).
חוויה מיוחדת הייתה לעמוד זמן ממושך מול ציור המרפסת של מאנה באורסיי כשנסענו לפריז לכבוד תערוכת המגילות שלו עם פתיחת המוזיאון היהודי. הקומפוזיציה של הציור הלהיבה אותו כל כך והוא הסביר והסביר, ושיחות מתגלגלות סביב המגילות כשעשיתי עבודה על המגילות שלו באוניברסיטה.
אפשר לומר שברוב השיחות שלנו הוא דיבר ואני הקשבתי. הדיבור שלו היה מתפתל קצת ,מחפש ושוב מחפש אחר המילה המדויקת. היה נדמה לעיתים שהוא משאיר חלל גדול במכוון ,כדי לבדוק אם אמלא אותו נכון. הוא הסביר אך לא עד הסוף. רצה תמיד להשאיר איזו חידה. היה בודק את הערנות שלי מהשיחה הקודמת. לעיתים נזף על שאני לא מביאה מחברת מסודרת לרשום.
כשהתחלתי את הסמינריון על המגילות שלו, נתן לי שלש מגילות ארוכות הביתה שבמהלך חודשיים נפתחו וגולגלו נהפכו, אין ספור פעמים נתונות למבטי ,למחשבתי, לתובנותיי.
למדתי כה רבות מהמבט המתמשך הזה ברצועות הצרות והארוכות הללו שלא אפשרו מבט מהיר וכולל אלא חייבו כל פעם קטע .
באותה תקופה סיפר רבות על ילדותו , משפחתו, הוריו, אחותו, על הבריחה, ההישרדות, הפרידה מההורים ועל השבר הגדול עם החזרה לפולין ההרוסה ואחר כך על הראשית כאן בארץ.
עד עכשיו אני מתמלאת יראה כשנזכרת שהציב לפני מספר עבודות בהן מופיע האלכסון החד משמאל לימין ושאל לדעתי באיזו מהן הוא יותר אותנטי. (לא זכור לי שהשתמש במילה זו נדמה לי שאמר נכון או אולי עומד או עובד) .
הוא היה פותח משפטים עם המילה תיראי… …. המילה נתנה לו את הזמן לחשוב, להתנסח. אבל זה היה תיראי. לא תקשיבי לא הביטי אלא תיראי.
כשסיימתי את העבודה על המגילות, קופפרמן היה לאחר האירוע המוחי ולא היה מסוגל לקרוא אותה ולהגיב.
כשהתחילו לחזור המילים היה פותח עם: "תיראי" …… המילה הייתה צפה בחלל ,מרחפת, מעוררת ציפייה למה שיבוא בעקבותיה .
עכשיו אני בוחרת לראות בה ציווי. לראות. לשאוף לראות. להתאמץ לראות. גם את מה שלא תמיד ניתן. לדעתי, קופפרמן שאף שנראה גם את מה שכיסה וניסה להסתיר. את השכבות התחתונות, את הצד האחורי של הנייר. את מה שהיה קודם והיווה את התשתית. את הצל. את הבלתי ניתן למחיקה, להסתרה.
העבודה "תראי" היא עבודה שקופה. אוורירית, רואים בה הכל. את המנגנונים, את חוטי החשמל, את החיבורים הרעועים, העראיים, השבריריים, את הפנים ואת החוץ.
הנראות של הדברים במראה, אינה כפי שהיא במציאות. הם מופיעים ומשתנים , מתקצרים ומתארכים. שינויי התאורה משנים את הצללים . הכל זורם.
היא בנוייה כזרם תודעה, חלום. מופיעים בה ראשים עצומי עיניים, פעורי עיניים, מתבוננים בעצמם, בכפיליהם.
זוהי עבודה דרוכה, מתוחה. היא מחייבת את הצופה לזהירות. לעדינות.
טקסט: נעה רז מלמד
אוצרות: עירית כרמון פופר ואילנית קונופני | ינואר 2018