ללא פת שחרית – יוני 2017
עבודות של: עירית אבא, מיכה אולמן, אביבה אורי, מיכאל ארגוב, לודויג בלום, אסף בן צבי, עדו בר אל, דגנית ברסט, יאיר גרבוז, משה גרשוני, אורי גרשט, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, יעקב וקסלר, נחום טבת, אביטל כנעני, רפי לביא, מאיר מוהבן, מיכל נאמן, אביגדור סטמצקי, שרון פוליאקין, יחיאל שמי, Yngve qsave, pierre alechinsky, Puol Sorensen, Konstantin gercic
הבית בשיכון הקצינים היה משכנו התל אביבי של משה, שהקפיד להגיע, באוטובוס,מקיבוץ לוחמי הגטאות לכל אחת מהפתיחות בכל גלריה לאמנות. מידי פעם, כשהתאחר, נשאר ללון בעיר, גם אצל משפחת פונדק. בהיותו איש עבודה מסור ומחויב, היה קם מוקדם כדי להספיק לאוטובוס הראשון ולהיות בזמן בעבודה. וכמו שסוזי אומרת, מעולם לא יצא לה להכין לו ארוחת בוקר – He never stayed for breakfast: ומכאן שמה של התערוכה.
תערוכה זו באה לנצור את ה ידידות המיוחדת ולהסביר את האהבה הגדולה לעבודות של קופפרמן. במשפחת פונדק המורחבת, הכוללת כבר תריסר בתים, אפשר למצוא עבודות של קופפרמן בכל בית.
הידידות הזו בין האמן הקיבוצניק, שיישר קוים למחייתו, שחזר שוב ושוב על התלמים החרוצים המקבילים בתוך הנייר והקנבס, מול העץ, הקרטון ולוח התחריט, ובין הזוג פונדק שכבר בתחילת דרכם, לפני עלייתם לישראל מדנמרק, היו מחויבים לאמנות, לא היתה טריוויאלית.
הפערים שכללו גם הפרש גילאי של כמה שנים, הבדלים בעיסוק ובמרחב המגורים לא גרעו מהקרבה הגדולה שנוצרה. ידידות שהתפתחה לקשר בין המשפחות. הדיונים בביקורים ההדדיים נגעו בעניינים רבים, אינטלקטואלים, רגשיים ושכליים, אמנותיים, וכמובן גם בפוליטיקה ובחיים.
התערוכה מבקשת להראות הקשר תרבותי שבו קופפרמן הוא האמן הבולט. היא איננה כוללת את העבודות של קופפרמן, אלא את האמנות שתלויה בסמיכות אליהן, ואת האובייקטים שבחרנו לאסוף, רעיון שהציע ארם ע. פונדק. יש מכנה משותף לכל האמנות והאומנות שמהווה את המרחב הביתי של כולנו, ולאובייקטים השונים מימד של תבונת כפיים, חוכמת המינימליזם, דיוק חומרי ונושאי, סוג של מופשטות. נדמה שהמכנה המשותף הוא מודרניסטי, מושג לא אהוד בשנות השלטון הימני, אך מוערך על ידינו.
העבודות נתלו ללא היררכיה אחרת מאשר גודלם, כולן ממורכזות לגובה של 1.5 מ' גובה עין ממוצע.
בחלל הכניסה מוצגת התערוכה: קיר אמן, זמן אמיתי של אמן צעיר, בועז ברקני, שבין עבודותיו לעבודות של משה קופפרמן מצאתי קשר ישיר. זוהי פרשנות של דור אחר להתמודדות עם מושג הזמן. בין זמן רציף לזמן אמיתי.
בעיני העבודות של קופפרמן עוסקות בזמן – ההתמודדות הקבועה בין זמן חזרתי, מעגלי, בו מתקיים סדר קבוע, ובין הזמן המיוחד, זמן של הרף, בו נוצרת היצירה.
העבודה הסיזיפית החזרתית שמשמשת את קופפרמן כבסיס לעבודות, כבסיס המחשבה, נפרצת במחווה של רגע, בהנפת היד, בסימן של שבריר זמן, עת מיוחדת. רגע אחד שיונצח, ולא יחמוק עוד.
טולה עמיר – אוצרות וטקסט | יוני 2017
