האתר בהרצה, במידה ודרוש מידע שאינו קיים - נשמח אם תצרו עימנו קשר

חסימות ופתחים – נובמבר 2014

מיכה אולמן, חיימי פניכל, משה קופפרמן, גיא רז

"לפני החוק עומד שומר סף. אל השומר הזה בא בן כפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל שומר הסף אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס.

האיש חושב רגע ושואל אם יורשה לו להיכנס אחר כך. "אולי", אומר השומר, "אבל עכשיו לא". מאחר שהשער אל החוק פתוח כתמיד והשומר זז הצידה, האיש מתכופף כדי להציץ דרך השער פנימה. השומר רואה זאת והוא צוחק ואומר: "אם זה מושך אותך כל כך נסה להיכנס בכל זאת, למרות האיסור שלי. אבל שים לב: אני חזק מאוד. ואני איני אלא אחרון השומרים, ובין אולם לאולם עומדים שומרי סף שכל אחד חזק מחברו. וכבר השומר השלישי מראו קשה מנשוא אפילו לי".

קשיים כאלה לא צפה בן הכפר: החוק הרי חייב להיות פתוח לפני כל ובכל עת, הוא אומר בליבו. אבל עכשיו, כשהוא בוחן ביתר עיון את שומר הסף במעיל הפרווה שלו, את אפו המחודד הגדול, את זקנו הטאטרי השחור, הארוך והקלוש, הוא מחליט בכל זאת שמוטב לו לחכות עד שירשה לו להיכנס."

מתוך: לפני החוק, פרנץ קפקא, "גזר הדין וסיפורים אחרים" (תרגום: אילנה המרמן), עם עובד, 1997

המתח שבין התפרצות לריסון, בין חופש להגבלתו, הוא מהמרכיבים הבולטים ביצירתו של קופפרמן. הוא נע בין רגעי פעולה מהירה, שבהם היד זזה כאילו מעצמה בתנועות רחבות ובקצבים מתחלפים, לבין עשייה מאופקת החוזרת על עצמה, לעתים באמצעות סרגל וגרפיט בעל רוחב קבוע, היוצרת מסך ממשמע ועוצר.

מבטו של הצופה נע בין המישורים השונים ומיטלטל בין הרצון "להציץ" ולהיכנס פנימה, הרחק אל מעמקי הציור, לבין הסימנים העוצרים, המגבילים והמעכבים, המורים לו להיאחז במישור הקרוב, הבולם. לעתים מתהפך הסדר.

התערוכה עוסקת בתנועת מטוטלת זו – בין הצורך הבסיסי בחירות לעבור, להיכנס בשער ולהיות שם, לבין העמידה במקום, ההתעכבות, ההימנעות, השהייה.

התערוכה דנה בגבולות הכוח ובשאלות של שליטה.

אנו עומדים לפני. פנינו מופנות לשם. מה יש שם, לפני המקום? מה היה שם לפני? לפני מה שיש שם כעת?

מיכה אולמן פותח פתחים – חלון, דלת. פתחי בית. חללים ריקים גבולים באדמה. הצופה משתקף בזכוכית שתחתיו או מולו. הוא כאן ושם. שתי העבודות, החלון והדלת, נעשו במיוחד לתערוכה זו.

אלו ערמות אדמה מקומית, מסמנות וממסגרות חללים. ערמות מבויתות ומעובדות. פוטנציאל הגלישה וטשטוש המסגרת נוכח ומשפיע. הוא מחייב את הצופה לנשום אחרת – בעדינות. האדמה שואפת לחזור ולהיות חומר נטול צורה. האמן שם לה גבול – ממשמע אותה. בדופנות הערמה נותרים עקבות מגע היד – דוחס, לוחץ, מלטף.

החפירות של אולמן באדמה החלו בשנות השבעים, כאקט מחאה פוליטי השואל שאלות על בעלות על אדמה ועל המשולש אדם-אדמה-דם. אדם חופר בור לטעת עץ, לכרות קבר. אולמן בחפירותיו לא רק יורד למעמקים, אלא אף מרחיב ומגדיל את תחום השמיים בעולם. הבור הריק מלא שמיים. מבטו של הצופה מתמלא בחלל הריק.

מסגרת החלון המושכת מטה משקפת את חלונותיה של תקרת אולם התצוגה של אוסף קופפרמן, המכניסים אור טבעי. המבט הצולל אל התחתונים פוגש עליונים – אור מן השמיים.

אמת המידה ביצירתו של אולמן אנושית. גוף האדם מכתיב את הפרופורציה. גודל החלון והדלת ביצירה נגזרים מגודלם הממשי במציאות, בבית. מרחב הערמה התומכת את דלת הזכוכית הוא סימן גבול אפשרות הפתיחה-סגירה שלה. היש והאין.

שפתו הצורנית של אולמן חותרת אל הפשוט, הבהיר והמצומצם. הוא נוגע בקודש ובחול, בחיים ובמוות, באוניברסלי ובמקומי, בטבעי ובתרבותי. אך הוא עוסק בנושאים קיומיים ורחבים אלו בשקט, בצנעה.

על פי רוב, מאופיינות עבודותיו של אולמן בצבע חום אדמדם. צבע אדמת השרון, אזור מגוריו. צבע חלודת הברזל. הברזל החלוד ואדמת החמרה מתקרבים זה לזה ביצירותיו עד כי קשה לקבוע היכן נגמר חומר אחד ומתחיל האחר. מעגל סגור בין המוצק והמפורר, התרבותי והטבעי.

העבודות בתערוכה הנוכחית כמעט שחורות. צללים כבדים המונחים על הרצפה כזיכרון. החלון, העשוי מאדמת לוחמי הגטאות הכהה והקשה שרגביה פוררו לעפר, לגרגירים, לחול, מהדהד בצורתו את יצירתו המוכרת של אולמן "ספרייה", הניצבת בכיכר בבל בברלין – צועקת בלחש כנגד אירוע שרפת הספרים ב-1933.

צילומיו של גיא רז מתעדים מחסומים ומנהרות.

המחסומים הצה"ליים המוכרים לנו הופיעו לראשונה בגבולות הקו הירוק בינואר 1991, כשהפלסטינים רקדו על הגגות בימי מלחמת המפרץ, בזמן שטילי סקאד נפלו בשטח ישראל. רז זיהה כבר אז את סימנו המובהק של הכיבוש – אבן המחסום.

במהלך השנים 1992-2000 התהלך רז ותיעד בצילומי צבע את מרבית מחסומי צה"ל סביב עזה, יהודה ושומרון. מאז הוא משוטט ברחבי הארץ ואוסף סימנים. סימנים לדיכוי ולכיבוש. להכוונה ולמשטור. למעבר, לקיצורי דרך ולפעירת חורים שחורים בנוף. האבנים הללו הן קוביות בטון "מאופרות", כבציור מודרניסטי. דיוקנאות של מעצור, של שליטה, של אדנות (גיא מכנה אותן "מופשט פוליטי"). אבן שאינה אבן, אינה אורגנית, טבועה בתבנית ריבועית – סימן תרבות.

בהמשך החל רז במסע לאחור על ציר הזמן, לחיפוש מחסומים היסטוריים מרחבי פלסטין-ארץ ישראל, כלומר מחסומים שנבנו במרחב זה בשנים 1941-1967. לבסוף צולמו 19 מחסומים צרפתיים, אנגליים וירדניים. אלו הם צילומי שחור-לבן שצולמו בעיקר בשנים 1995-2000. ולבסוף, בשנת 2007, לאחר ההתנתקות מרצועת עזה, באתר אחסנה שליד מחסום כיסופים, צילם רז ערמות של אבנים כאלה – הנראות במבט ראשון כקוביות לגו צבעוניות, המוכנות תמיד להרכבה ולפירוק לפי צורכי הצבא.

צילומי התיעוד של כביש המנהרות צולמו עם פתיחתו, ב-1998, והוצגו בראשית שנת 2000 – שבהמשך הפכה לשנת ראשית האינתיפאדה השנייה. הכביש הישראלי המחבר את ירושלים לגוש עציון באמצעות גשרים ומנהרות הביא את רז להצביע על אפשרות לקיומן של שתי ישויות מקבילות במרחב הארץ הזאת – מעל האדמה ומתחתיה.

וכך, עבודתו של רז מציבה בפנינו למעשה פרגמנטים מרובדים של חסימה, ריבועים ומלבנים, מחסום, חלון, דלת. פריים צילומי תחום. זוויות ישרות, זהות, ארבע רוחות שמיים. פוזיטיב ונגטיב. אטום וחלול. בור וערמה, חלון ומחסום, שער וחומה.

משה קופפרמן, ניצול שואה, הגיע לארץ ישראל כפליט, ומכאן שגבולות ושגרה הם בעבורו מקור ביטחון ושפיות. צורת הגדר, הסורגים, מהדהדת גם את הקווים הישרים והמקבילים של קורות העץ שבהן השתמש קופפרמן בתקופת עבודתו בבניין בבואו ארצה. הקווים הישרים מבטאים רוטינת עבודה מבורכת בעלת מקצב קבוע ויציב. הצמצום וההסתפקות במועט הם ערך מוסרי.

יצירתו של קופפרמן עוסקת בכיסוי ובגילוי; במחיקה, בחשיפה, בהצבעה על הידיעה שתמיד יש עוד דבר-מה מעבר לנראה לעין, ומשהו היה שם עוד קודם.

בתערוכה זו מוצגות שלוש עבודות מהסדרה "השבר והזמן" או "די קרי'עֶה" – מפסגות יצירתו של קופפרמן.

הציורים צוירו ב-1999, בעקבות הזמנה של יד לילד לבית לוחמי הגטאות. זוהי הסדרה הראשונה של קופפרמן שבה אפשר להצביע על קשר ישיר וברור לשואה. הסדרה כוללת שמונה ציורים בפורמט ריבועי (שאינו אופייני לקופפרמן), והיא הוצגה לראשונה בשנת 2000 בגלריה גבעון.

קופפרמן ליווה סדרה זו בתיאור מילולי המקשר בין כל אחד משמונת הציורים לשלב אחר בחוויית הכיבוש, הגירוש, הפליטות, הנדודים והניסיון לחזור לשגרה.

בציורים אלו בולטת במיוחד הדרך הציורית הייחודית לקופפרמן – הציור השכבתי. ציור שנוצר מאינסוף פעולות זו לצד זו, זו על גבי ובתוך זו, היוצרות ביניהן התנגשויות, ויכוח וסתירה. בציורים אלו מאפשר לנו הצייר לעקוב אחר מהלך היווצרותו של הציור. בכל אחת מהעבודות מבצבצת ונוכחת שכבת הבסיס הירוקה.

הלבטים והמאבקים בזמן הציור חשופים לעין ואינם מוצנעים. הם-הם נושא הציור. קופפרמן מעניק ערך מוסרי לפעולות דוגמת מחיקה, גירוד שכבות וחשיפת השכבות שמתחתיהן, הפגשת מצבים שונים של כיסוי שטח וניואנסים של אותו הצבע. זהו מצב קיומי. אין כאן ניסיון לאחד את התמונה ולהביאה למצב הרמוני ושלם. הפיצול, הריבוי וחוסר האפשרות ליצור אחדות – זוהי מהות היצירה. הצופה נזרק לתוך זמן העשייה ואולי אף לזמן קודם – זמן הזיכרון ההוא.

הכניסה הקבועה לאוסף קופפרמן נחסמה באמצעות עבודתו של חיימי פניכל "קיר".

מושג הבית, הבנייה, הביטחון וההגנה מכיל בתוכו את שבריריותו.

חיימי פניכל עוסק בתכנים אלו מראשית דרכו האמנותית. משסיים את לימודיו בבצלאל, החל לפסל בבלוקי איטונג בתי מגורים המאפיינים את הבנייה המקומית משנות השישים ועד ימינו.

הקירות, ששויפו עד דק, הופכים בידיו של פניכל שקופים ואווריריים, והבתים המפוסלים נראים כארכיאולוגיה של אדריכלות עכשווית, כזו שהזמן והאדם נתנו בה את אותותיהם.

חומרי הבנייה – בלוקי איטונג, חלודה, ברזל, חול, בטון – הם חומרי היצירה שלו. התוכן והטכניקה משלימים זה את זה, תומכים זה בזה ונובעים זה מתוך זה.

המהלך האמנותי של פניכל מזכיר לעתים נחש הבולע את זנבו – הוא נע בלולאה אינסופית שבה הוא מעתיק/מפסל אלמנטים ודימויים שונים ומייצרם מחומרי הגלם השייכים לאותו עולם תוכן או מחומרי גלם שהם תוצר לוואי של התהליך האמנותי. כזו היא, למשל, עבודה שבה אסף פניכל חלודה ממסמרים חלודים ועקומים, ומאותה חלודה יצק מסמרים חלודים ועקומים חדשים.

לכאורה, אבל רק לכאורה, ניצב הצופה מול עבודת "רדי מייד" – משהו שהיה בעולם והוּתק לחלל אמנותי. ואולם, בעוד שה"רדי מייד" ביטל את עבודת הכפיים, המאמץ והמלאכה הכרוכים בתהליך הפיסול, פניכל מגביר ומעצים אותם ביצירתו. הוא פועל ומייצר בחלל הסטודיו שלו את כל שלבי המוצר, ומביאו בסופו של דבר למצב קרוב כל כך (אך לא זהה) למוצר המוכר לנו מחיי היומיום שלנו, עד שכמעט איננו מבחינים בהבדל.

לפנינו קיר בלוקים אפור, הנראה במבט ראשון כאילו הוא בנוי בדרך הנהוגה מימים ימימה: הלבנים מונחות בשורות זו על גבי זו, כאשר כל אבן מונחת על גבי השתיים שמתחתיה. אנו רואים את כתמי המלט המחבר ומדביק את הלבנים, מוזמנים להציץ מבעד לחרכים, לפצעים ולצלקות.

משהו בחוויה הפיזית יוצר רושם משונה – רזה, דק, עדין. הפסל, הנראה כחשוף ונטול כל ברק וקישוט (ברוח האמת של החומר במודרניזם), מתגלה כאשליה, או שמא כחיקוי ביקורתי – ברוח מושג הסימולקרה בשיח הפוסט-מודרניסטי.

הקיר איננו עשוי לבנים. הוא עשוי בטון, היצוק בשכבה דקיקה לתוך תבנית שיצר האמן. כפיל שרק חזיתו זהה אך קרביו חלולים, נעדרים. כמו עור שקולף מעל הגוף ונפרש לראווה. קיר זה אינו תומך ואינו מהווה משען. חומה קלה להסרה. זוהי יצירת אמנות, ובכל זאת קיר. ניצב ממשי בחלל – מפריד בין חוץ לפנים, בין המרחב שבחוץ למרחב האמנותי, המטפורי.

עבודה זו מעוררת שאלות על ממשי ומדומה, על חוזק וחולשה, על יציב מול ארעי ועל האפשרות להתבונן במוכר ובידוע במבט רענן וטרי.

המחסום מגביל ועוצר, קורא שיעקפוהו וכמו אדם וחוה בגן העדן, יעברו על האיסור. יפתחו את השער. סיסם היפתח. ואולם, אי-היכולת לפתוח מייצרת את השהייה האינטימית מול. התבוננות מעמיקה בשער עצמו, בשומר, במחסום, בציור, בפסל, בצילום.

מתוך הצמצום בצבעים ובצורות, החזרה שוב ושוב על רצף פעולות, המשמעת החמורה, ההגבלה והחוקיות הנוקשה, נולדות אינספור וריאציות. מסתמנים גבולות, מסתמן חופש.

נעה רז מלמד – אוצרות וטקסט

משה קופפרמן, השבר והזמן מס' 7, 1999
משה קופפרמן, השבר והזמן מס' 7, 1999
חיימי פניכל, קיר, 2014
חיימי פניכל, קיר, 2014. צילום: ענת גיא
חסימות ופתחים - חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
חסימות ופתחים – חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
חסימות ופתחים - חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
חסימות ופתחים – חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
גיא רז, אבני מחסום 1992-2014 צילום: ענת גיא
גיא רז, אבני מחסום 1992-2014 צילום: ענת גיא
דילוג לתוכן