האתר בהרצה, במידה ודרוש מידע שאינו קיים - נשמח אם תצרו עימנו קשר

מונוכרום – ינואר 2016‎

משתתפים: רובי בקל, דן ברגשטיין, גיא גולדשטיין, מיכל הלפמן, גל וינשטיין, זוודיתו יוסף סרי, אורית ישי, מתן מיטווך, ניר עברון, נטע קונס וגבי קלזמר. 

הסטודיו של קופפרמן הוא חלק בלתי נפרד מהגלריה, דלתו פתוחה, המבקרים מוזמנים להיכנס ולראות את הכן הניצב עם העיפרון, הגרפיט ופירורי המחק ואת המכחולים והשפכטלים, שנדמה כי טביעת ידו עדיין נותרה בהם. התערוכה מונוכרום מהדהדת תכונות, כוונות, יכולות ופעולות של קופפרמן, האמן והאיש.

מונוכרום, על פי הגדרתו המילונית, הוא דבר או יצירה הצבועים בצבע אחד על גווניו השונים, ובהגדרות אחדות ברשת אף מאופיין כמשעמם ומונוטוני. השימוש הנזירי של קופפרמן והאמנים המציגים בתערוכה בצמצום מכוון של פלטת הצבעים מעיד על תהליך מחקרי, מעמיק ותובעני.

בקטלוג התערוכה "כל הדרך ועוד פסיעה", שנערכה במוזיאון ישראל בשנת 2002, כותב יונה פישר, אוצר  התערוכה: "קופפרמן הזוכר הוא, בכל מאודו ומודעותו, קופפרמן של הזרוע הזוכרת את מחוותיה, של הסגול הזוכר חליפות את אפרוריותו ואת אדמדמותו, קופפרמן שעושה את "הדברים" שוב ושוב כאילו כדי לחזור ולבדוק את "הצדקתם" – וכל הדברים מתלכדים ברצף הבלתי פוסק של ההלוך-ושוב, של מקצב הפעולות על פני הבד או הנייר. ההלוך ושוב הזה הוא סודו של המקצב הקופפרמני וייחודו, והוא גם מטאפורה אפשרית לדיאלוג בין הווה ועבר".

האמנים המשתתפים בתערוכה – רובי בקל, דן ברגשטיין, גיא גולדשטיין, מיכל הלפמן, גל וינשטיין, זוודיתו יוסף סרי, אורית ישי, מתן מיטווך, ניר עברון, נטע קונס וגבי קלזמר – מעצימים את תהליכי הצמצום הצבעוני, המקצב הפועם וההתעמקות בכובד ראש.

התגלית המפתיעה והמפעימה, שעלתה באחת השיחות שלי עם גיא גולדשטיין לקראת התערוכה, מפגישה את האמנות עם תהליך מדעי מרתק: גילויו של החומר גראפין(Graphene) , חומר כימי חדש ומהפכני, המסתמן כחומר הדק ביותר האפשרי שהנו גם קל וחזק להפליא. הגראפין התגלה על ידי צמד פיזיקאים רוסים מאוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה, אנדרה גיים וקונסטנטין נובוסלוב, שקיבלו פרס נובל על גילויו ופיתוחו. הם גילו אותו לאחר שהסירו פיסות סרט דביק מעל משטח של המינרל גרפיט, אותו הגרפיט ואולי אותו הסרט הדביק ששימשו את קופפרמן, את  גיא גולדשטיין, את דן  ברגשטיין, את רובי בקל ואמנים רבים אחרים.

זוודיתו יוסף סרי הולכת לסופר וקונה פחמים למנגל, במטבח ביתה היא טוחנת אותם במכונת קפה ויוצרת אבקת פחם – זהו החומר, הצבע והמשמעות של עשייתה האמנותית. בסדרה מהשנה האחרונה, סדרת המסכות "אני", יצרה יוסף סרי תבליטים דמויי מסכות אפריקאיות, במהלכים מכוונים ואקראיים. היא ערבבה במעבדה הביתית אבקת פחם עם דבקים, פעולה כימית היוצרת ריאקציה של משיכה ודחייה בה בעת: החומרים נצמדים, אך מסרבים להתאחד ולהיטמע זה בזה – וכך נוצרים הריק ומערך הצורות על גבי התבליטים שלה. הפעולות נעשות כמו בטקס פולחני, שבו משילה האמנית מעצמה שכבת עור, כיסוי שהוטל עליה ככישוף.

נטע קונס חזרה מטיול בזנזיבר עם תצלום נוגע ללב: שתילי קוקוס רכים מגודרים ומוגנים ממזיקים ובעלי חיים אחרים על ידי גדר קלועה מעלי קוקוס יבשים, היוצרים מעין בית לעץ הרך, כמו בתי התושבים במקום.

ניתוח הצבעוניות של התצלום מבוצע בתהליך עמלני של אריגה, המשחזר את פעולת קליעת העלים, שזירה של שקפי למינציה בנייר הצבוע במדרג צבעוני על פי צבעי הקוקוס החי והמת. הרעיון לקוח מסימונים צבעוניים של חומרים בתכניות אדריכליות, מעין קידוד צורני ופירוט טכני של זיכרון וחוויה, הנפרשים למניפה חושנית.

רובי בקל מצייר באבק. לאחר תכנון קפדני הוא רושם דיוקנאות של אמנים בשכבות של טייפ על בד, מניח את הבדים בפינה נחבאת בסטודיות שלהם, ושם הם צוברים יחד עם שכבת האבק האטמוספרי גם את האנרגיות של המקום, תאי עור שנשרו, סיבים מבגדים ואריגים, ריחות וצלילים.

בפרקי זמן קצובים, אחת לכמה שבועות, חוזר בקל ומבקר בסטודיו של האמן, מסיר שכבת טייפ ומותיר את הבד חשוף, לאצור שכבה נוספת של אבק. עם הסרתן של שכבות הטייפ בהדרגה, נוצרות הכהויות השונות בציור, כאשר הקטעים הבהירים ביותר, אלו שטרם הספיקו לספוח אליהם די אבק, מסמנים את סוף התהליך.

העבודות של גיא גולדשטיין הן חלק מסדרה מתוך פרויקט רחב שלו העוסק במושג ״צבעי הרעש״. הסדרה עוסקת בניסיון לחקור ולהבין את הרעש האפור, רעש שכל תדריו הם בעלי אנרגיה מינימלית (לעומת הרעש הלבן, שכל תדריו שווים בעוצמת הוויברציות שבהם, רעש המהווה את מכלול הספקטרום של צבעי הצלילים, בדומה לאור הלבן).

העבודות נעשות בתהליך המתחיל בשימוש במקדחות שאליהן מחבר האמן גרפיט ועפרונות במקום המקדח עצמו. הוא קודח על משטח נייר ומייצר מעין רישומים וטקסטורות פתלתלות, לאחר מכן כ״פעולת הקלטה״, הוא אוסף בעזרת טייפ דביק עודפי גרפיט מהנייר ומערים שכבות של פסי הטייפ על גבי משטח דיבונד. פעולת העריכה של חומר הגלם, החסרה ממקום אחד והוספה באחר, יוצרת עושר צבעוני, ומן האין האפרורי הופך המשטח לסבך של אפורים צבעוניים, פועמים וקצביים.

התצלומים של ניר עברון, Composite, הם תצלומים של רשתות הסוואה צבאיות שנגזרו, הוערמו על גבי סורק וטופלו עד כי ניטל מהן אופיין הצבאי והחשאי המתלווה להן בדרך כלל. בדומה למשמעות המושאלת של המושג "רשת הסוואה" – מעשים שמטרתם לכסות ולהסתיר כוונות אמתיות – גם המעשה האמנותי שנעשה כאן הוא ניסיון להסתיר את המקור ולטשטשו עד לכדי יצירת מופע אמת חדש.

עבודת הווידיאו Assassin"" משנת 2005 של גבי קלזמר נעשתה בתוך חלל תערוכתו "רוצחים", שהוצגה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בשנת 2002. בתערוכה הוצגו שלושה ציורים, אחד על כל קיר, כמו פסים רחבים אופקיים ומתמשכים של צבע שחור. הציורים גדולי הממדים (5X15 מטר כל אחד), נוצרו במשיחת מכחול (מגב גומי) אחת על רצפת חלל התערוכה, בתנועות יד וגוף רחבות ומוחלטות. במרכז האולם ניצבה במה מסתובבת, שאפשרה למבקרים לצפות בציורים כמו בתהליך של סריקה. בעבודת הווידיאו מבצע האמן פעולות בחלל התערוכה וממחיש באמצעותן את חוויית המסע של הצופה בתוך החלל, שהפך לזירת התרחשות.

בעבודת הווידיאו של אורית ישי "Up" משנת 2015, שנעשתה בעת השתתפותה בתכנית שהות אמן (רזידנסי) בווינה, צולמו קרביה של מעלית, כאשר הכבלים נעים הלוך ושוב ויוצרים מעין כוריאוגרפיה דרמטית של אינסופיות מרתקת בהתרחשותה חסרת המוצא ובתחושת האבדן הצפוי.

בשנת 2005 הציג גל וינשטיין את המיצב "עמק החולה" בבית הלנה רובינשטיין. הוא הציב באולם הכניסה עבודת רצפה המדמה את הקרקעית חרוצת הסדקים של האגם היבש. העבודה נעשתה מלוחות MDF  שגולפו, נוסרו, נפצעו וטופלו עד שהתקבל דימוי מושלם לקרקע החרסית המבוקעת.

בעבודות המוצגות כאן, "אוטם סדקים", מעבד האמן חלקים מאותה העבודה, הוא סותם את החריצים בתהליך תרפויטי, בניסיון שיקום ואיחוי. התהליך לא צולח, הכיסוי מדגיש את מה שהיה שם קודם, הצלקות כואבות יותר, נוכחותן הופכת לעיקר, לציור החדש.

מיצב הרצפה של מיכל הלפמן, "ארצות" משנת 2013 מדמה את משחק הילדים הנוסטלגי בשם זה. זהו משחק ילדים המשוחק על משטח אדמה רחב ושטוח, וכלי המשחק היחיד בו הוא סכין. כהכנה למשחק תוחמים המשתתפים מעגל גדול באמצעות שרטוט בסכין על הקרקע. השחקנים עומדים מחוץ למעגל ומטילים את הסכין כך שיינעץ באדמה באופן ניצב. השחקן מושך קו ישר ממיקום הסכין הנעוצה אל קו העיגול ובכך מחלק את מעגל לשני מתחמים. החלק הקטן יותר הופך להיות הטריטוריה שלו, ושאר המעגל – של יריבו. מרגע ש"כבש" שטח, עומד השחקן בתוכו ומנסה לתקוע את הסכין בשטח היריב. בכל פעם שהוא מצליח לתקוע את הסכין ולסמן קו הוא מספח לשטח שלו את החלק הקטן מהשטח שנותר. וכך, הלוך ושוב נתקעות הסכינים, נלחמים היריבים, מתלהטות הרוחות. יש כובש ויש נכבש.

בסדרת העבודות "גלים" מ-2015 של מתן מיטווך שלושה תצלומים שנוצרו בסטודיו ומדמים אירועים שהם בו בזמן רומנטיים וקונקרטיים – שקיעה, דמדומים ולילה. כל אחד מהאירועים מבויים במונוכרומטיות בצבע המאפיין אותו, תוך שימוש בחומר מצוי – קרטון גלי – ותאורה. קו האופק חוצה את התצלומים ומאחד אותם לכעין מקצב של פעימות יקומיות.

ראשית יצירתו של דן ברגשטיין היא בעבודות הנעורים שלו – לוחות עץ המאזכרים שולחנות בית ספר. את אותם השולחנות, שראו דורות של תלמידים ומלאו עדויות לאהבות ילדות, שמות להקות פופ נערצות ועוד, כיסה דן, תוך רישום עמלני, בשכבות אינספור של עיפרון גרפיט ומרקרים בגריד המבטא מתח בין יציבות ותזזית, בין הצורך בתנועה מתמדת, פעולה סיזיפית, מונוכרומטית, הממלאת את השעות המתות ובין הרצון לצאת לחופשי אל העולם של החוץ, העולם של הטבע.

השחור, אשר נערם אט אט בעדינות, בכמויות גרפיט אינסופיות, למול משיכות קליגרפיות של הטוש, החל להטיל את הצל של עצמו. בהחלטה מודעת להגביל עצמו לאמצעים הזמינים והבסיסיים ביותר, בצמצום ופשטות, במונוטוניות אגב הפרה קלה של המבנה והחזרתיות, נברא משטח סמיך, מבעבע ורוטט.

משטחים הדוקים אלו, אשר הוצגו לראשונה במוזיאון הרצליה בשנת 2001 התפתחו במשך השנים לציורי נוף. אלו מיזגו בין הטבע שדן נהג לרכוב בו על אופניו כספורטאי מחונן ובין עבודת האמנות, זאת הנעשית בסטודיו. צמרת עץ שנלכדה במבטו להרף עין תוך כדי מרוץ הפכה לציור, אשר נאגר בתנועת עיפרון אטית, בעבודה של שבועות רבים, בסמכותיות חסרת פשרות, לכדי יצירת זן, לכדי ציור פועם.

דן ברגשטיין סיים את חייו בסטודיו שלו, בחודש יוני, 2015

אוצרות וטקסט: דליה לוין
הטקסט אודות דן ברגשטיין: אריק מירנדה

זווידתו יוסף סרי, אני
זווידתו יוסף סרי, אני
מיכל הלפמן, ארצות
מיכל הלפמן, ארצות
נטע קונס
נטע קונס
מונוכרום - חלל התערוכה
מונוכרום- חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
מונוכרום - חלל התערוכה
מונוכרום- חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
מונוכרום- חלל התערוכה
מונוכרום- חלל התערוכה. צילום: ענת גיא
דילוג לתוכן