נופי נפש של פיני צינוביץ – יוני 2007

"לעיתים רחוקות תערוכה גורמת התרגשות כה עמוקה כפי שעושה זו הנוכחית של פיני צינוביץ'", כתב רפי לביא לפני כמעט 20 שנה על תערוכתו של צינוביץ' בגלריה דביר בתל אביב, והוסיף: "זהו ציור של תנופה אדירה;… ציור העשיר בחומריות רזה ובדקויות שאינן עדינות אלא חכמות; ציור שלצבעוניות שלו יש עוצמה שלא ראיתי כמותה בשום מקום. לא צבעוניות התומכת בצורה, אלא צבע כאמירה בפני עצמה".

פיני צינוביץ', יליד 1943 שהלך לעולמו בראשית השנה, היה מידידיו הקרובים של משה קופפרמן. השניים היו מבקרים זה אצל זה, ביקורים ממושכים שהוקדשו להתבוננות בעבודות שנולדו מאז הביקור הקודם, ולדיונים לא רק בסוגיות של לבטים, של איכויות, של "הישגים" אלא, ואולי בעיקר, באלה של המחויבות האישית, המקצועית, האתית והחברתית שעל האמן לשאת בה.

התערוכה היא מחווה לאמן שהיה, כמאמר ההגדרה הידועה, "צייר של ציירים" – כמוהו כקופפרמן – צייר בכל נימי נשמתו, צייר שכל תערוכה שלו, כגון אלה שערכו לו מוזיאון תל אביב לאמנות והמשכן לאמנות בעין חרוד, יכלה להתפרש בנקל כמחווה. היא מבקשת לחשוף

בעיקר היבטים אינטימיים, מינוריים כביכול, באישיותו ובעבודתו של פיני. בין העבודות שנבחרו לתצוגה בולטות אלו שהמילה משמשת בהן בדרכים שונות: הן ככותרת של סדרה  שלמה, כגון "לך לשלום", או "בחזרה מכברי" – עדות לביקוריו ולעבודתו בסדנת ההדפס   שם – הן כהגיג פיוטי או משועשע, בגוף הציור, כמו "נוף צחוקי", והן, לעיתים, כמעין  שיר:

"אני יושב בחושך
על כסא הנוח
ונדמה לי שאני אחד
מהעצים הכהים
או אחד מהכוכבים
המבריקים.
ואולי זה נחמד
שאני חי?"

זאת ועוד: התערוכה, כאן, עשויה לעורר הרהורים על היבט משותף באחוות הציירים משה ופיני: שניהם הגיעו בעמל רב אל ההפשטה, אל הצבע, אל החומר, אל הצורה, מתוך "משחקים" ברישום זעיר בשחור-לבן; ושניהם הגיחו אל ההפשטה כאל חוף מבטחים, כאל טריטוריה של אור ושל חופש, של התנסות נועזת, אולי אובססיבית, אפילו נואשת לפעמים, במאבק פנימי בין ההווה לבין העבר, בין הכורח לומר דברים והידיעה שאסור לפרשם.

כל העבודות בתצוגה פרט לאלה בהשאלת מרכז גוטסמן לתחריט בכברי, שייכות לעזבון האמן שבקיבוץ פלמ"ח צובה. אנו מודים לעירית צינוביץ' על העזרה שהגישה לנו בהכנת התערוכה.

יונה פישר – אוצרות וטקסט