קובי עמיאל: אחת שתיים! – מאי 2021

התערוכה בבית אוסף קופפרמן אמורה הייתה להציג עבודות מפרויקט הגמר שלי בבית הספר "בסיס" מיצב שנולד בשנה שעברה במהלך תקופת הקורונה והתייחס בין היתר לחווית ההסתגרות בבית, אבל עם השינוי בסטטוס קוו העבודה זרמה באופן טבעי אל מחשבות החוצה ואל מושגים הפוכים. כששיתפתי חברים מהמרכז בעובדה שאני מכין פרויקט למקום הובטח לי שהם יגיעו — אם יהיו בטיול בצפון באותו הזמן, והמושג הזה "טיול לצפון" )וטיול/שיטוט באופן כללי(  הפך לנקודת מוצא לפרויקט. חלק מהאלמנטים בחלל מתייחסים למחשבות ודאגות שלי על שיבושים אפשריים שיכולים להתרחש בטיול: סימני דרך קטנים על האוהל-מפה למשל או האבנים הקטנות ומציקות שנכנסות לנעליים בזמן הליכה בשטח

שהפכו בעבודה למשקולות מעגנות ומייצבות למגפיים אבל כאלו שמנטרלות את היכולת לנוע. גם המזוודה – טרולי עם הדוש הענקי שמציץ מתוכה מציגה ליציאה לשטח שהיא מופרכת לחלוטין. המיקום של המיצב עצמו, במבואה שבין הכניסה למקום וחלל הגדול המרכזי, מעין שטח הפקר, לימבו שבין שתי תחנות — חיים ומוות) החום בחוץ והמזגן בפנים(…  היה מקום יוצא דופן ומאתגר לעבודה מכיוון שכל אובייקט־פרט הפך למעין הפרעה למשוטטים בחלל ומגביל את הנוחות המתבקשת, אז סליחה ובבקשה. בלב הפעולות שמבוצעות על האובייקטים ישנה השטחה ועיוות של הפונקציה המקורית שלהם ,חוצה מהקונקרטיות אל צורות גיאומטריות אבסטרקטיות. אפשר לחשוב על הנוף ההררי שמיוצג בחלל על ידי מוטות האוהל, כשטוח ומושלם אך תמיד בלתי מושג — ברגע שנגיע אליו הוא יהפוך אמנם למוחשי — פיזי אבל כעת הנוף ימצא בפסגה אחרת. במהותו הוא בלתי נתפס, בלתי אפשרי כמו אידיאל.

קובי עמיאל