שבת שלום – פברואר 2023

בבסיס התערוכה "שבת שלום" עומדת אפשרות של התנגדות. אם נחשוב על הומור ואירוניה, כפי שאלה מופיעים אצל ז'יל דלז, תערוכה זו מתמקדת בהתנגדות שאינה מציעה עקרון נעלה על פני הלך הרוח העכשווי, ואינה מבססת מחשבה מוסרית או אסתטית אלטרנטיבית, אלא מבקשת להשתמש בהלך הרוח הקיים, ליישם אותו באופן קפדני ומדוקדק, ובמקום אנינות או הפשטה לפעול במה שדלז כינה "עודף מסירות". התערוכה כוללת עבודות של ארבע.ה אמניות ואמנים שבאמצעות אותו עודף מסירות מעוררות דווקא את האבסורד של הלך הרוח העכשווי ומאפשרות להעלות שאלות על נושאים בוערים שנמצאים בלב ההוויה הישראלית, בעניינים כמו מגדר, כלכלה, דת וגזענות.

בעבודתם של מירי סגל ואור אבן טוב, מתנוסס על קיר לבן המשפט Don’t be evil. משפט זה, שלקוח מקוד ההתנהגות של גוגל, ואף הוכר בעבר כמוטו שלה עד שהוסר מהקוד ב־2018, מעוצב כמו הלוגו המסחרי של החברה ומופיע בפונט ובצבעי היסוד שהיו מזוהים איתה בעת שהעבודה נוצרה במקור בשנת 2011. במציאות של תאגידים ובעולם טכנולוגי, גוגל ניסתה ליצור דימוי של חברה נגישה, פתוחה, חינמית ושוויונית, ולפיכך — מוסרית. המוטו הזה הפך חלול במידה רבה, כשהחברה הפכה למונופול בתחום הפרסום באינטרנט, נמנעה מתשלומי מס, יצרה שימוש לרעה ומניפולציות בתוצאות החיפוש, השתמשה בקניין רוחני של אחרים, הפרה את פרטיותם של אנשים, יצרה צנזורה של תוצאות חיפוש ותוכן, ויצרה בעיה של צריכת האנרגיה של השרתים שלה. העבודה הופיעה עשרות, אם לא מאות, פעמים באתרי מדיה ועיתונים בעולם במסגרת כתבות שעסקו במוטו של גוגל ובהסרתו (במרבית הפעמים בלי לציין שמדובר בעבודת אמנות, ובלי קרדיט לאמנים).

אלעד לרום מנסה למצוא בעבודותיו סדקים במציאות, ולהתמודד עם שאלות תרבותיות ופוליטיות טעונות תוך שימוש בשפה של תרבות פופולרית ושילוב דימויים מעולמות שונים. בעבודתו "שערי כניסה ומוצרי נוחות" לרום מציג גריד של תשעה ציורים: שלושה שעוני יד שעל כל אחד מהם דמות של דיקטטור מת מהעולם הערבי (מועמר קדאפי, סדאם חוסיין), שלושה בקבוקי אלכוהול שעל התווית של כל אחד מהם דימוי פופי-קולוניאליסטי, ושלושה מבנים מיסטיים, פורטלים לעולמות אחרים. בעבודה אחרת, Hand to Mouth, לרום מחבר את דמותו של סאי באבא, אחד המנהיגים הרוחניים בהודו של העת העכשווית שנתפס על ידי מיליוני מאמיניו כהתגלות אנושית של האלוהות, עם צילומי תיירים שמכניסים את כף ידם לתוך הפסל הידוע "פי האמת" ברומא, שלפי האגדה יודע לזהות דוברי אמת ושקר. ובציור שלישי, "קולוסוס", הוא משלב את המיתולוגיה של פסל הקולוסוס של רודוס כחלק מפוסטר מוגזם ופופי בסגנון בוליווד.

פסלי הסיליקון של להלי פרילינג נראים כמו ציור טבע דומם בסגנון ואניטס עכשווי, שמזכיר לנו שהכול הבל הבלים. כך, יאמו, שמוטל על הרצפה הוא ספק גווייה-ספק גבר מעולף. לצדו פזורים ספרים וחפצים שונים. "ואזות", זוג פסלי ראש של פרילינג ובן זוגה שרון פדידה, ניצבים על שולחן, עיניהם עצומות, שלוות, במצב של שינה או חלום בהקיץ. "אנה ואנה (כזב וכישוף)" הן שתי וריאציות של אמנית הפרפורמנס אנה ויילד, נשענות אחת על השנייה. גם הן עוצמות עיניים, שרועות על ספה מרופטת ולצדן חפצים וספלים מלוכלכים. כך פרילינג מצליחה ליצור סביבות, סצינות של עזובה והזנחה שהן באותה בעת גם רומנטיות, נוסטלגיות ופואטיות, סצנות בנאליות יומיומיות שמצליחות לעורר שלווה.

משה מירסקי מציג ציורים מהירים, בקו רישומי פשוט, רזה וחיוור, על רקע לבן. הוא יוצר ציור קצת פלקאטי, על גבול הקומיקס, עם הומור יבש ומחיקות כמו של טיפקס, ומעלה אסוציאציות וקלישאות, וזיכרון פרטי שמהדהד זיכרון ציבורי. מירסקי מצייר מקבץ של דימויים מנותקים (טין טין, יהווה, המפלצת מלוך נס, גדי בחלב אמו, ארנבת וציפור), ללא הקשר קונקרטי. הוא יוצר אינדקס משועשע, שמצליח להיות נאיבי ("עשו אהבה, לא מלחמה") ובאותה עת גם מלנכולי ומטריד, אנציקלופדיה של דימויים בעלי הגיון פנימי, שמתוכם מבליחים רגעים מתולדות האמנות (למשל גדי בחלב אמו, שמהדהד סדרת עבודות ידועה של מיכל נאמן) ופרגמנטים של יהדות (שבת שלום, יהווה).

אוצרות וטקסט: אבי לובין