רעשחור – יוני 2023 (תערוכה קבוצתית)

לארי אברמסון, דגנית ברסט, נורית גור לביא קרני, יאיר גרבוז, מיליצה דוקיץ', החזית האנלוגית: אריק פוטרמן ואריאל סנפירי, ניר סגל, נעמי סימן טוב, משה קופפרמן, גדעון רובין, דוד ריב

אוצרת: ד"ר עירית כרמון פופר

"להקשר הקופפרמני שייכת גם ערנותו לכל המתרחש בהווה היומיומי שלו: הוא מאזין כמעט כפייתי לחדשות הבוקר ברדיו, צופה מדי ערב במהדורות החדשות בטלוויזיה, והאטלייה שלו לעולם אינו מתנקה מעיתונים, שבועונים ופרסומים בנושאים חברתיים ופוליטיים שונים, הפזורים בכל כאלפי סימנים של הווה מתמשך", מתאר יונה פישר את עבודתו של משה קופפרמן;[1] אמנות וחיים מתמזגים, צורה מופשטת ותוכן חדשותי שזורים זה בזה, אינם ניתנים לחציצה. החל משנות ה־80 ואל תוך שנות ה־90 ההקשר הקופפרמני מיוחס גם לעבודות הנייר שנעשו על ועם דפי עיתון, תוך פיתוח טכניקה, שתוצאותיה הן ואריאציות על שיטות הדפס ידני ישיר. נראותן משתנה מבולטות של תוכני העיתון – טקסטים, דימויים, מודעות אבל או דרושים – ועד לנוכחות נסתרת של התוכן כגריד. ההדפס של העיתון מהווה מצע, מוטיב צורני או רכיב בקומפוזיציה המופשטת, אך בה בעת – הדפס של המציאות. המציאות היום־יומית, הפוליטית, החברתית, הכלכלית המשודרת באמצעי התקשורת – עיתונות, טלוויזיה, רדיו, אינטרנט – לובשת צורות והופכת עדות למופע החדשותי כחלק בלתי נפרד מהאמנות, כמו גם מהיום־יום; עדות לזמן הווה. היום־יום החדשותי כמצע, כחומר, מוחשי או מרומז, כמוהו כזמזום רקע טורדני, מעין בערה, הנדמית אמנם כשקופה או בלתי קריאה, אך היא המכוננת את מעשה היצירה, משקפת מודעות נוכחת לעולם שמחוץ לאטלייה. הצריכה התמידית של חדשות היום אמנם שומרת על מתח בין היסטורי לעכשווי, בין חזות לעדות, אך את התוכן שלהן אפשר רק לחוש כסטטוסקופ של הזמן, כמו מטרונום שלא ניתן לעצרו, כפי שלא ניתן לעצור את הזמן. ההקשר הקופפרמני משתקף ביצירות של האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה במגוון של זמנים והקשרים, כי הם.ן אינם.ן יכולים.ות אחרת.

לארי אברמסון, שפיתח לאורך השנים שפה ציורית המאופיינת בסדרות של עבודות עשויות בהטבעות על נייר עיתון, מציג סדרה מוקדמת ומכוננת שלהן מ־1993. בסדרה זו, על גבי דפי ספר הטלפונים הקנוני "דפי זהב" מוטבעות וריאציות על הציור "התרשמות, זריחה" מאת קלוד מונה (1872). המצע הפשוט – טורים של רשימות מנויי הטלפון בסדר אלפביתי ובשוליהם מודעות פרסומת – מפר את מנוחת הנוף הימי של שעות הבוקר בנמל הצרפתי, כגריד של רעש שחור; בה בעת הוא מכונן אותו כמופע של יום־יום, בסיסי, כמעט בנאלי, באמצעי תקשורת טלפוני מודפס המאחד בכרך אחד את אזרחי ישראל. בנוסף לסדרה זו, אברמסון מציג זוג עבודות מסדרת "1967" מ־2012, על מצע של "ידיעות אחרונות" ו"דָּבָר". הפעם מצע העיתון הישן, שנלקח מעליית הגג של אביו, מפר את השלווה ומנכיח את המלחמה ההיא.

בעבודה של דגנית ברסט ניכרת דחיפותה של פעולת האמנות בתגובתה המיידית למציאות הפוליטית – לאירוע של רצח רבין בשבת ה־4 בנובמבר 1995. מצע העבודה הוא חלק ב' של עיתון "הארץ" מיום שישי, היום שלפני, ובו מופיעה בפינה התחתונה מודעה של תנועת "שלום עכשיו" הקוראת לבוא להפגנה בכיכר רבין (אז מלכי ישראל), ובפינה העליונה – קריקטורה. הטקסט השחור, שציירה ברסט על המצע, לקוח מכתבה בעיתון "העיר" המתארת את מה שהתרחש בחדר המיון של בית החולים איכילוב כשהגיע אליו ראש הממשלה לאחר הירי, ומוסרת את עדותו של הרופא התורן, ד"ר ניר כהן, שבטרם זיהה אותו תיאר: "איש זקן, לבוש בחליפה. איש זקן מאד, פניו לבנים כשלג". האמנית בחרה שני קטעי משפטים נפרדים והפכה אותם לרצף, כשהיא מחליפה את המילה מבוגר במילה זקן. כך יצרה לטענתה שתי שכבות של זמן ושל משמעות: האחת היא ייצוג הרגע שלפני, הזמן של טרום הידיעה, והשנייה מייצגת את הרגע אחרי, של זמן התודעה, כרגע טראומטי, שהיא מכנה "הנפילה לתוך ההכרה". שתי השכבות המוצגות במקביל מייצרות עבורנו תנועת מטוטלת תמידית בין אי ידיעה של העבר לבין הידיעה בדיעבד של ההווה והעתיד, הממשיכה לשחזר את החוויה הטראומטית. הפער שנפער בין היום ההוא ליום שלפניו, כמוהו כפער בין תיאור הגוף המת בלבן ובין הטקסט בשחור כמצבה ומודעת אבל; אותיות גדולות של "קידוש לבנה", הנאמרות לאור ירח במוצאי שבת, ליל הרצח.

נורית גור לביא קרני – שעל שם אביה, הפרדסן יוסף קרני, נקרא מעבר הסחורות לעזה "מעבר קרני" – מציגה ספר אמנית שיצרה מאלבום בולים ישן שלו (2004-2000), וציורי חצבים על קרשים ישנים, המשמשים לרוב לפיגומים (2014). החצב כפרח תמיר תואם את המצע הצר והארוך של הקרש ובה בעת מדגיש את הפער בין הדימוי האצילי לחומר הבניין המחוספס. במבט מקרוב נטען הפער במשמעות פוליטית אקטואלית — מילות הטקסט "אזעקה, אזעקה, כיסופים, טללים, כרם שלום, נתיבות" — עדות כתובה לצליל הודעות הרדיו של האזעקות החוזרות ונשנות, שהתריעו על סכנה והודיעו על כניסה למקלטים בעוטף עזה ויישובי הדרום במהלך מבצע צוק איתן (2014). פריחת החצב הלבנה של סוף הקיץ והסתיו בולטת בנוף הישראלי, בעיקר בנסיעה על כביש 6, מסתירה ביופייה המפתה את חומרי הטבע הרעילים הקיימים בפרח ומגינים עליו מפני טורפים; קולות המלחמה בדמות קול הרדיו המזהיר וקורא למחסה ומגן ממשיכים להדהד כזיכרון קולקטיבי בלתי פוסק מתוך ערמת הקרשים המונחות ברישול זמן רב לאחר תום המלחמה. נדמה שערמת הקרשים העזובים קוראים לאיסוף ולשימוש מחדש.

יאיר גרבוז מציג קולאז' מ־1983 וציור מ־2013. הראשון, בצבעוניות מצומצמת, מבוסס על גזירי עיתונים, והשני – על כותרות עיתון בשחור לבן. בעבודה המוקדמת משמשת טכניקת ההֶדְבֵּק, שאפיינה את אמנות האוונגארד המודרנית באירופה, לשליחת חיצי ביקורת, אז על מלחמת העולם הראשונה ואצל גרבוז על מלחמת לבנון הראשונה; איורים ומשפטים המצוטטים מן העיתונות לצד גזירי עיתונים שמתוארים בהם חיילים בסיטואציות שונות – ליד אישה ותינוקה, ליד בתים הרוסים וכו' – משמשים בה בערבוביה. העין קופצת ביניהם בניסיון לרקום סיפור, להבין, אך נותרת בלא הסבר, בלא רציונל. הסיפור הוא סיפור של מלחמה אחת, אבל המסר תקף לכולן. בעבודה המאוחרת, ציור שמן המדמה מהומה קולאז'ית, מצוירות כותרות במגוון רחב של פונטים, גדלים וסגנונות. אלו הן ברובן כותרות של מדורים מתוך ירחון "בַּמַּעֲלֶה", עיתון תנועת הנוער העובד, שבתחילתו שימש כמענה אידאולוגי לתעמולת השמאל הרדיקלי, ובהמשך –  ככלי חינוכי לבני.ות נוער בסוגיות פוליטיות, חברתיות ותרבותיות. בשני המקרים מייצר הכאוס הצורני אינטנסיביות המקשה על הנשימה, אז ועכשיו.

עיתון הטקסטיל של מיליצה דוקיץ' (סרביה) הוא פרי פרויקט משותף של האמנית עם בית ספר לחינוך מיוחד בנובי סאד – עותק של גיליון אקראי מתוך העיתון היומי הסרבי ‘Kurir‘ מ־2021. את הנייר מחליפות ציפיות משומשות של כריות, שעליהן רקמו יחד ילדים.ות ומורים.ות ידיעות ומודעות נבחרות מתוך העיתון המקורי. הרקמה הבולטת על המצע מאפשרת ללקויי ראייה לחוות את הדפים באמצעות חוש המישוש, והינה חלק מהפרקטיקה מוטת הקהילה של האמנית, המבוססת על שיתופי פעולה עם ילדים בעלי מוגבלויות במסגרות שונות ברחבי העולם. מעשה הבחירה המשותף של הדימויים הנרקמים מעיד על מבט ביקורתי על הכמות והאיכות של המידע החזותי שאנו נחשפים.ות אליו בעל כורחנו באמצעי התקשורת. חוטי הרקמה הצבעוניים שמהם נרקם המידע החזותי – בעיקר מודעות פרסומת, בידור פופולרי ותכנים פורנוגרפיים – כספר רך, אמנם מנתק אותם מהקונטקסט, אך דווקא בכך מדגיש את העובדה שדימויים אלו מכוננים את תפיסות עולמנו. מוזמנות.ים לדפדף בכפפות לבנות!

מיצב הווידאו האנלוגי של אריק פוטרמן ואריאל סנפירי, חברי החזית האנלוגית, עשוי מארבע טלוויזיות אנלוגיות המייצרות בהצבתן צורת מרובע, שזיכה את המיצב בשמו Quard. בכל אחד מהמסכים מוקרנת אותה תמונה, המשוכפלת במופעים משתנים. חומר הגלם הוויזואלי מבוסס על סשן לייב, שבו יצר פוטרמן על הבמה דיאלוג רצוף שיבושים מכוונים של דימוי מוקרן במקלט אנלוגי ישן, כשהוא מציב מולו מצלמה במעגל סגור, וזו מצידה מספקת פידבק אין־סופי של דימויי צילום עצמי; במילים אחרות: שיקוף עצמי של המדיום בלופ מתמשך. השילוב בין לואו־טק של מדיום אנלוגי, הניכר בקונסטרוקציה, ובין האופי ההיי־טקי של הדימויים הזרחניים בכחול־ירוק־סגול אינו מעמת ביניהם אלא מבקש לייצר דיאלוג. המניפולציות על מתח חשמלי בדמות קווים וצורות גיאומטריים מאזכרים את הדימוי האייקוני המשובש שהוקרן בטלוויזיה טרם עידן הכבלים בתום יום שידורים. הצפצוף המונוטוני המלווה מתוכנת למחזוריות של כל 10 דקות.

מטרו, החינמון הבריטי הנפוץ ביותר בממלכה המאוחדת, מחולק מדי יום במרחב הציבורי, לרוב באזורי התחבורה הציבורית. את העיתון הפופולרי נוהג ניר סגל לאסוף כחלק מהיום־יום שלו, בתחילה אסף בדרך ללימודים ובהמשך בדרך לעבודה בלונדון, בה הוא חי ופועל. מתוך העיתון, שפג תוקפו ביום שלמחרת, סגל אוסף גזירי דימויים ומודעות טקסט, ומרכיב מהם קולאז' של אותו היום, עשוי נייר על מצע קרטון הלקוח מאריזות של מגוון מוצרי צריכה. אין אחד דומה למשנהו; הימים והקולאז'ים כאחד. הייחודיות של כל אחד מהם הופכת לסדרת עבודות עוקבת, באמצעות קשירה בחבל וניילון ועטיפה בשקית ואקום המשמשת להקפאה. העטיפה, שאיתה האמן נוהג לשמר מיני בשר בקצבייה שבה הוא עובד, הופכת לתוכן עצמו; היפוך תפקידים של המוצר ועטיפתו כדי לשמר תוקף. המוצרים המוקפאים זוכים לכותרות ייחודיות – כל יום מקבל כותרת כסימון נוסף או מפגש מתמשך עם העיתון היומי ודימוייו – אלו מטעינות מחדש את התוכן והזמן שאיבדו מערכם. נשאלת השאלה איזה תוקף פג, זה של הזמן או זה של הערך? מה התוקף של עיתון על דימוייו שנזרק לאשפה אחרי השימוש? ומה תוקף ערכם של הדימויים החדשותיים האסופים ביחס לערך הכותרת החדשה שניתנה להם? האם עסקינן בהאדרה או שמא בתיוג מחדש?

שתי העבודות של נעמי סימן-טוב משתייכות לסדרת העבודות "פינת החי" (2021),[2] העוסקת בחיות נכחדות. העבודות בנויות כדיפטיכון וטריפטיכון המורכבים מציורי שמן על בד בגודל תעשייתי סטנדרטי של 70×100 ס"מ ומהדפסי רשת על לוחות עץ קטנים יותר של כתבות עיתונאיות בסוגייה זו. הפשטה בצד תוכן טקסטואלי, שקיעה בצד התעוררות. ציור השמן המופשט מבוסס על פרקטיקה עמלנית שפיתחה סימן-טוב לאורך השנים, כשהיא עושה שימוש במכחולים דקיקים בחזרתיות שהיא מכנה "מצטברת". ציור שמן, הנושא מסורת עתיקה ומודרניסטית, נעשה בשפה חדשה ליצירת מונוכרום שחור ריק מדימוי, מותירה עקבות של גריד וצורות גיאומטריות. ההדפס של העיתון, על התאריך שלו וענייני היום הקשורים בו בהקשר של בעלי־חיים – כרישים בסכנה בשל דיג או השמדה והדברת בעלי־חיים על ידי עופות דורסים, כמו תנשמות – מאפשר למציאות לחדור פנימה אל תוך המופשט המזוקק, לספר את הסיפור, לרוב מהדף האחורי של העיתון, ולהשמיע את קולם המושתק של בעלי־החיים. הציור אילם והעיתון מדבר.

דורון סולומונס מציג הקרנה מחזורית המורכבת משתי עבודות וידאו שנעשו האחת בשנות ה־90 והאחרת עשור מאוחר יותר, בשנות ה־2000. שתי העבודות מאופיינות בסאונד של שתיקות, בדגש על מחוות עדינות ושקטות של פני א.נשים, בניגוד לרעש האין־סופי של מהדורות החדשות, שהן למעשה נושא העבודות. בשני המקרים, המוקדמת "שתיקותיי המקובצות" והמאוחרת "הערב בחדשות", סולומונס מפעיל פרקטיקה של עריכת קטעי שידורים טלוויזיוניים, רפטטיביוּת ומניפולציות על סאונד, ליצירת התבוננות חדה על מחוות גוף אנושיות, לרוב סמויות מן העין. העבודות משלימות זו את זו, האחת מתייחסת למרואיינים.ות ולמגוון מצבי הריאיון המתחלפים במהירות, ואילו השנייה – למגישי מהדורת החדשות המרכזית; הדמיון בין שני עברי המתרס התקשורתי ברגע שקודם לתחילת הדיבור מפתיע. כל אלו מתארחים בסלון ביתם של מיה ומשה קופפרמן, הסלון המקורי מהדירה הקיבוצית. מוזמנים.ות להקשיב לחדשות! את הטלוויזיה לא ניתן לכבות.

גדעון רובין מצייר על עיתונים כמו על בדים. לעומת 'הטבולה ראסה', המאפיין את הבד הלבן, רעש שחור הוא אינהרנטי לנייר העיתון כמצע לציור. העבודות המוצגות הן מ־2014, מתוך סדרות שנעשו על עיתונים היסטוריים )שהוזמנו כמוצרים באינטרנט(, מתקופות חשוכות במקומות שונים במאה העשרים: סדרת מגזינים מסין משנות ה־60, מעיצומה של מהפכת התרבות שהשליט מאו טסה טונג, שכללה פגיעה בבני אדם ובערכים תרבותיים; סדרת מגזינים אמריקאיים של "לייף" משנות ה־60 – שבועון בעל תדמית יוקרתית שנודע בעבודות צילום אייקוניות; וסדרת מגזינים מגרמניה משנות ה־30, תקופת רפובליקת ויימאר, שבסופה עלתה המפלגה הסוציאל דמוקרטית לשלטון. בעזרת שימוש בצבע, האמן מוחק חלקים מתוך נייר העיתון ומוסיף דימויים צבעוניים על הטקסט הכתוב ועל הדמויות המוצגות בעיתון, לעיתים הכיסוי מלא ולעיתים חלקי; בכל אופן הוא מקשה על הבנת הקונטקסט, מלבד זיהוי אותיות הכתב הלועזי, הסיני והגרמני. למרות המבע הצבעוני האינטנסיבי, החדשות אינן נעלמות.

דוד ריב נודע באמנות פוליטית ישירה ובוטה בהקשרים קונפליקטואליים, בעיקר הקונפליקט הפלסטיני־ישראלי. הרעש השחור האין־סופי של היום־יום החדשותי בחיים ובאמנות נשקף בעבודות המוצגות בתערוכה, ולא בהכרח באופן גלוי מובהק, כפי שניכר בשתי סדרות: הראשונה, המוקדמת (1987), מאופיינת בדימוי, והשנייה, המאוחרת (2016), בטקסט. הדימויים משתייכים לעבודות מתוך סדרת הדפס, וניתן לזהות בהן "חפצים על פני חדשות", כשהכוונה היא למרחב מלבני מודפס של דף עיתון בלתי קריא, ועליו צפים מקלטי טלוויזיה ישנים, רהיטים וחפצים מביתו של האמן יחד עם חלון, דרכו נשקף העולם שמחוץ לבית. את כולם צירף יחד, שהרי האמנות והחיים אחד הם. עבודת הציור המאוחרת מבוססת על טקסט, לקוחה מהסדרה "קו אדום", ונקראת "קו אדום # ZeroHedge) "6). הטקסט לקוח מתוך ZeroHedge, אתר אינטרנט של הימין האמריקאי, שהיה מעורב במסע הבחירות הראשון של דונלד טראמפ וביחסים הרעילים בינו ובין הילרי קלינטון. זהו טקסט של fake news – פרקטיקה ההולכת והופכת נפוצה מדי להטיית דעת הקהל באמצעות טשטוש הקו בין האמת והשקר. טקסט שחור על גבי לבן, נקודות מודגשות שזורות בו, מכסות מילים; יחד עם זאת המסר חד וברור. המשפט האחרון מדבר על קו כחול וקו אדום.

עיתונים מודפסים הם עולם הולך ונעלם, החי ובועט בעולם האמנות – כמצע, כתוכן, כהשראה או ככלי עבודה, כל יום, כל דקה.

[1] יונה פישר (עורך), כל הדרך ועוד פסיעה משה קופפרמן: עבודות מ-1962 עד 2000, קטלוג תערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002, 15

[2] תערוכת היחיד הוצגה בגלריה "פיין 3", ת"א ב-2021. אוצרות: גיאגיא אסיף, משה יאמו, אהל עדן.